יש סאדברי ואלי בצפון? איפה, ומה זה בכלל?
"ערי חינוך" – אנחנו כן או לא?
איפה מיישמים בגליל פרסונליזציה בחינוך, מייקריות, פאב-לאב ועוד מילים לוהטות במרחב החינוך?
על "למידה תוך פתרון בעיות" שמעתם? ועל "היי-טק-היי"?
זה טוב או לא? מתאים לנו, או שכל אלה הם סתם קשקושי חינוך אופנתיים?
ומה עם בית הספר המסורתי, המוכר וה…חביב? האם עבר זמנו?
המאה ה-21 – אנחנו שם או בדרך?
המקום הזה הולך להציג חוויות מגוונות מהמרחב החינוכי שלנו, מהקטנים ומהגדולים, ויהיה נפלא אם תשתתפו, תשתפו, ובכלל – תתעניינו.
עוד לא נולד, אבל בדרך
חלק רביעי ואחרון! – זה מה שאמרנו
פתיח
החלק הרביעי והאחרון בתיאור המסע שלנו התארך מעבר לממדים של פוסט ממוצע, לכן חילקתי אותו לשלושה פרקים. הפרק הראשון התמקד בחזון, בפרק השני איפיינתי את הציפיות איתן באנו לקבוצה, והפרק השלישי מתכוון לדגדג בעדינות את הסוגיה שהכי מעניינת אותי, הלא היא סוגיית יחסי הגומלין בין השתתפותיות לקבלת החלטות, או כמו שקראתי לה בהתחלה – יחסי הגומלין בין הסמכות ל"חוכמת הרבים". ואפשר גם כמו בשם הפרק – "הציפיות, ההחלטות ומה שביניהן".
ולמה בעדינות? כי לתחושתי, יש אלמנטים מעט נפיצים בעצם העיסוק בסוגיה הזו, ויהיה לי עצוב אם הסקרנות שלי תהווה מצע למתחים בין המידרגים בקבוצה ובכלל. אז כמו שאמרתי, אשתדל בעדינות, ומקווה שיצליח לי.
קודם כל, גילוי מהמקלחת: אצלי, מקלחת הבוקר מכניסה את המוח למוּוּד MOOD יצירתי. מה שיצא משם הבוקר הוא הרעיון הבא: לערוך את הפוסט הזה כאילו באמת התקיים דיון בין משתתפותי הקבוצה. אז שימו לב: את סדר הדברים ואת השאלות המקשרות המצאתי, או במילים אחרות – החוט המקשר הוא מדומיין, אבל הדברים עצמם לקוחים ישר מתוך הראיונות, לפעמים בעיבוד קל של שפת הדיבור.
"הציפיות, ההחלטות ומה שביניהן" – דיון מדומיין על בסיס "זה מה שאמרנו"
בתחילת הדיון (המדומיין חלקית, כאמור), אני מבקשת לתאר עבורנו את המנדט שניתן לקבוצת ההובלה שלנו.
זהרה: המנדט של קבוצת ההובלה זה לתכנן את ההיבט הפדגוגי של בית הספר ולהרוויח מתוך התכנון הזה את מי שהיא רוצה, גם מבחינת גופי המועצה, גם מבחינת סיורים, גם מבחינת למידה. זה המנדט של קבוצת ההובלה.
טלי: תוכלי להבהיר לנו מהו המנגנון של קבלת ההחלטות בעקבות עבודת הקבוצה?
זהרה: יש ועדת חינוך ציבורית, שהיא עוסקת בענייני חינוך, היא סטטוּטוֹרית, ואני מניחה שלפני שזה יגיע למליאה, זה יגיע לוועדת חינוך ציבורית. המליאה תקבל את ההחלטה, כי המועצה היא הגוף הציבורי הסוברני לקבל את ההחלטות. סביר להניח שהיא תקבל את ההמלצות שלנו.
טלי: שלומי, בציפיות שלך מההשתתפות בקבוצה ציינת שתירצה להשפיע על ההחלטות שיתקבלו. מהי, להרגשתך, ההשפעה של הקבוצה על ההחלטות?
שלומי: אי אפשר לומר היום מה תהיה מידת ההשפעה של הצוות שמוביל את התהליך. אין ספק שמעורבת גם פוליטיקה (פנימית בצוות, בין הקהילות ובתוכן, במועצה, במדינה ובמשרד החינוך). יש השפעה מכרעת של תקציבים. בנוסף, יש חלומות של אנשים מעורבים שיתנגשו ביניהם לבין עצמם, ובנוסף, עם המציאות. ולכן אני לא בטוח שבית הספר שאני רוצה לראות, יהיה בית הספר שיקום. יחד עם זאת, יכול להיות שבכל זאת מה שהוא הולך בכיוון… אני אופטימי.
אנשים שהצטרפו לצוות בתחילת התהליך, עזבו במהלך השנה, אולי מפני שלא ראו איזושהי תכלית בקצה. יתכן שהייתה עם זה איזו שהיא בעיה.
טלי: המטרה המוצהרת של הקבוצה הייתה לא מה שהיית רוצה, אלא ללמוד ביחד, להעלות רעיונות, בלי שום מחויבות. המובילות אמרו את זה בפירוש.
שלומי: אם כך, אני הייתי חלוק עליהן. ראיתי הכרח בתכלית – ביצירת חזון לבית הספר ולמרכז האזורי. ולא רק חזון, גם לרדת לפרטים (עד רמה מסויימת). שהרעיונות וההצעות שהביאו חברי הקבוצה יהיו פלטפורמה להגשמה. על בסיס הרעיונות וההצעות להביא למימוש בית הספר והמרכז האזורי. או כפי שאני קורא לכל המכלול שיקום – כפר חינוכי קהילתי.
טלי: מיכל, מה את אומרת לאנשים שמשתתפים? למה בכלל להזמין את הציבור? מה המשמעות של "שיתוף ציבור"?
מיכל: אני אומרת שהם הוזמנו למסע מרתק של למידה ופיתוח, אנשים מההר ואנשים שלא מההר. אני חושבת שיש פה איזושהי הזדמנות להיות שותף למשהו שזה עוד מוקדם להגיד אפילו מה עוד יכול להיווצר שם. יובל סלע, למשל, אני לא רואה אותו בתוך בית הספר, אבל זה שהאינפוט שלו זה בתפיסה הקהילתית, והוא רואה את האזור ואת ההר, אין לזה תחליף.
טלי: מה אתה אומר על כך, יובל?
יובל: מניסיוני ארוך השנים בתהליכים שמובילה המועצה, אני חייב להודות ש"שיתוף ציבור" בקלות יכול להיות למראית עין בלבד. זה נורא קל ופשוט. עושים ועדה, עושים כנס, יוצרים קבוצת הובלה, עושים שאלונים, וסימנו V על שיתוף ציבור. אך השאלה מה עושים באמת עם התוצרים של תהליכים אלה. גם בפורום הזה, שימי לב שאני כל הזמן שואל ומבקש להבהיר מה המנדט שלנו, מה היא תוכנית העבודה, היכן אנחנו פוגשים את התוצרים שלנו מאוחדים עם התהליך הפיסי של תכנון, בחירת מנהל ומורים ועיצוב מדיניות הפדגוגיה וכיצד מוודאים שאכן מישהו בכלל מתייחס לתוצרים שאנו מפיקים? אני חושש שנשקיע שנתיים בפגישות, דיונים ומסקנות אך בסוף יתקבלו ההחלטות בפועל במקום אחר, על ידי אנשים אחרים, שלאו דווקא, או אולי בכלל לא יתייחסו למה שגובש בתהליך שיתוף הציבור בו אנו שותפים.
טלי: האם, לפי זה, צריכה להיות משמעות אחרת לעבודה של הקבוצה?
יובל: אם כל תפקידנו הוא לעבור שנה בלימוד וקבלת השראה מבתי ספר קיימים בארץ ובפועל אין המשכיות לשלב הפיסי, אז אין פה באמת שיתוף ציבור. ללמוד כולנו יכולים ולא צריכים עזרה או ארגון של המועצה. אמרו שיקבלו את האאוטפוטים שלנו, יקשיבו להם באופן זהה לכך שיקשיבו לאאוטפוטים של הנהלות קיבוצי ההר, וכמו שיקשיבו לאאוטפוטים של אנשי חינוך. אנחנו אחד מתוך האאוטפוט. אולי זה מספק ואולי זה רק תירוץ וניסוח מתחמק כדי שבסופו של דבר יוכלו אנשי המקצוע האמונים על הפרויקט לבצע את שהם מאמינים שטוב ונכון (ואולי אף חשבו כך טרם תהליך שיתוף הציבור). הבטיחו שבפגישה הבאה תוצג תוכנית עבודה, ויוגדרו הצמתים שבהם אנחנו נוכל להשפיע. אך בסופו של דבר הסתיימה השנה, הצוות פוזר (למרות שרובנו לא הבנו שזו הכוונה) וכל שנותר לנו הוא לראות [מהצד] את הדבר קורם עוד וגידים, תוך תקווה שמישהו יזכור לקחת בחשבון את התוצרים שגיבשנו יחדיו. נקווה לטוב.
טלי: מיקי, נראה לי שזווית הראיה שלך לגבי הקשר בין קבוצת ההובלה לקבלת ההחלטות היא קצת שונה. זה נכון?
מיקי: קצת עלה העניין הזה. אנחנו, הצוות הזה שלנו, זה מן צוות שמדבר, ולבסוף מיכלי תנסה להוציא איזשהו נייר שהוא יהיה ה"אני מאמין" של בית הספר. הוא יהיה טוב, הוא יהיה נכון, הוא יהיה. מה בין זה למה שיקרה – אני לא בטוח בזה. אני מבין שיש צוות היגוי. אני אומר שצוות ההיגוי צריך להוביל את העניין. אנחנו, הפורום שלנו, שלך ושלי, שאנחנו שנינו חברים בו, הוא צוות מלווה, הוא צוות רעיוני, הוא צוות שצריך לחשוב ולהוציא איזשהו נייר עמדה.
אני מדבר עכשיו על צוות ההיגוי, שהוא צריך להיות זה שמזיז את הדברים בסופו של דבר. זה צוות שצריך לקום. אני חושב שעל מנת לקדם את העניין, חשוב שיהיו בצוות שני אנשים מיראון, אחד מהתחום היותר חינוכי ואחד מהתחום הפיזי, קרי, תב"ע ואדריכלות ובניין וזה. חשוב שיהיו מיראון. כי זה יקדם, בלי זכות וטו ו"לא, זה לא שלי, זה של המועצה וזה".
טלי: אתה יכול להבהיר יותר את מהות הקשר?
צריך להיות קשר. להם אנחנו צריכים להגיש את המסמך הרעיוני, והם אלה שצריכים לממש אותו. אבל הם לא חייבים. ככל שהיום יהיה יותר חיבור בין הצדדים האלה, ככל שתשתפי יותר, אז יש סיכוי שתהיה הלימה בין שני הדברים. לכן אני חושב שצריך להיות יותר קשר. אנחנו נסיים את תפקידנו כוועדה מייעצת, רעיונית, צוות חשיבה, ודברים צריכים לעבור לצוות ההיגוי. גם בצוות ההיגוי צריך להיות פרויקטור, וצריך לראות שוב איפה החיבור בין הפיזי לתוכני או רעיוני, ולבית הספר. זה לא ארבעה קירות וזהו. אני מעריך שזה גם מה שיקרה. השאלה איך הוא יקרה ומתי הוא יקרה.
טלי: נדב, איך אתה מרגיש עם זה?
נדב: אני עדיין בכלל-בכלל לא רגוע לגבי אם בכלל תהיה לכל הרעיונות הלא גמורים, הנגיעות האלה שעלו בקבוצה, השפעה על מה שיקרה. כי אנחנו עומדים מול תכנון, ואם לא יהיה משהו יותר מובנה, הוא לא יצליח לחדור את השפה, את המסננת של התכנון. הוא לא יצליח לגעת בדברים הקשים, כמו הפיזיות של המבנה, כוח האדם שלו, התקציבים, איזה ישובים ואיזה לא, כל מיני שאלות אירגוניות.
כל הדברים שיצאנו איתם הם דברים שבתחושה שלי, אם, למשל, מהנדס המועצה יקרא אותם, הוא יגיד "תודה רבה, נשים בְּצַד השולחן. רעיונות יפים, מה רוצים שאני אעשה עם זה?". אני חושב שבשביל שתהיה לזה השפעה, העבודה היא הרבה יותר קשה ואינטנסיבית ומדוייקת. ואולי בצדק אין לזה השפעה, כי עלו שם המון המון רעיונות, נקודות-נקודות בלי קו מחבר.
טלי: ומה אתה מרגיש, יוסף? מה נמצא בין הציפיות שלך לבין קבלת ההחלטות?
יוסף: האם זה ענה לציפיות שלי? אז מצד אחד אני מרגיש מעורב בתהליך ומעורה, מצד שני אני מרגיש שההתקדמות שנעשתה היא לא כזאת משמעותית. בתכל'ס, אנחנו קצת יותר מכירים את עצמנו, קצת יותר מכירים דברים אחרים, ואנחנו כמעט באותו מקום כמו שהיינו בהתחלה. עם ההתלהבות שאנחנו הולכים לעשות משהו. אבל לא בדיוק שמנו אבני יסוד ברורות, לפחות מההתרשמות שלי. לא שזה מאכזב אותי, אבל אני מצפה שההמשך יהיה יותר קונקרטי ויותר מכוון ויותר ברור.
טלי: זהרה, מה את אומרת?
זהרה: קבוצת ההובלה זה הדבר המשמעותי. היא תגבש את האג'נדה ותגיש אותה, תציג אותה לכל הגורמים. אני פחות רואה את זה כמערך כוחות, אני לא מסתכלת ככה על העולם. מבחינתי זה יותר רשת שתגיע להבנה ותגבש אג'נדה – מה רוצים שתהיה הפדגוגיה, ומה רוצים שתהיה המערכת הניהולית של בית הספר, המערכת הארגונית, המערכת הפדגוגית, תפיסת העולם של בית הספר. ואת זה היא תביא למליאה, והמליאה תקבל החלטה. ממה שאני מכירה בתחומים שאני הובלתי, זה לא ברמה של הורדת ידיים. אין את האישיו issue הזה. אנחנו חברה מאוד מנומסת. אצלנו לפעמים ציר היחסים עוד יותר חשוב מציר התוכן. ממה שאני מכירה ומה שהבאנו עד היום, ואני עובדת פה עשר שנים, אז אני לא כל כך מוטרדת ממי יחליט מה. אני מאמינה שאנחנו נגבש דרך והיא תתקבל. זו הזדמנות לנסח מסמך, זה ברור, כל פעם שבונים משהו חדש, אתה מציג את מה שאתה רוצה לראות, בטח אם זו תוצאה של עבודה של קבוצה שהיא גם סיירה, גם ראתה, גם למדה, גם חשבה, גם נפגשה עם "קשרי הגומלין", גם נפגשה עם הקיבוצים שקשורים לבית הספר הזה, ובכלל עם הקיבוצים בהר, נפגשה עם צוות ההיגוי, נפגשה עם ועדת החינוך הציבורית, התחככה עם כל הדברים, ומביאה משהו שהוא, להערכתנו, שלם – אני לא רואה [מצב שזה לא יתקבל].
טלי: אוקיי, ביררנו את "יחסי הגומלין" בין קבוצת ההובלה לרשות בעלת הסמכות, שאצלנו היא ועדת החינוך ומליאת המועצה. נותר לברר מה מעמדה של האג'נדה שתגבש הקבוצה מול צוות בית הספר שיקום. איך נראה לכן שיעבוד החיבור בין הצוות של בית הספר החדש לבין המסמך המסכם שיתווה את הכיוון? ענת, זהרה, אורלי – איך אתן רואות את החיבור הזה?
ענת: איך מחברים? זה למחשבה. אחרי שיהיה מניפסט של צוות הובלה, צריך לחבר את זה לאוכלוסייה, לתווך את זה. להגיד "אוקיי, זה יהיה בית הספר", עכשיו, קודם כל יודעים על מה – או מסכימים או מתנגחים. לכן, זה לא סוף התהליך. זה מה שצוות ההובלה שירטט.
לכן אני אומרת שזה צריך להיות קצת פתוח. ועכשיו, בואו נתחיל להטמיע. תהליך ההטמעה זה תהליך בפני עצמו, זה השלב הבא. זאת אומרת, איך זה ייראה פיזית, איך האוכלוסיה מקבלת – אולי נעבור בין האוכלוסיות, לדבר את זה, נשמע את ההתייחסות שלהם למודל שייקבע. יהיו אולי שינויים.
יכול להיות שאחרי שנסיים ונתחיל [בהטמעה], גם אז תהייה דלתא מסויימת, ובטח דלתא כשבית הספר יתחיל לעבוד.
אורלי: אני חושבת שצריך לבנות ולראות את העתיד, לראות מי יוביל את בית הספר הזה. המנהל שיגיע יצטרך לדעת לקראת מה הוא בא. זה אתגר מאוד גדול מצד אחד, ומצד שני אם אתה לא שותף לתהליך, בעיני, הרבה יותר קשה לך. אם אתה שותף לתהליך יש לך את הזכות להביע את הדעה. הוא צריך להיכנס, בעיני, לתהליכים בהקדם. הוא לא יכול לבוא בראשון בספטמבר 20-22 [2020 או 2022]. הוא גם לא יכול להיות מוצנח. יש בתוך משרד החינוך דברים כאלו… אני כן סומכת על גליל עליון, שהם לא יתנו שיהיה מוצנח, מצד אחד. מצד שני, אם הוא יהיה שותף לתהליך, הוא גם יבין לאן זה הולך, מי כן במשחק ומי לא במשחק. אני לא חושבת שקיים תקדים, שיבחרו מנהל ארבע שנים לפני שבית ספר קם, אבל איפה שהוא, הוא יצטרך להיכנס לתהליך הזה.
אם אני חושבת על צוות פסגות היום, חלק מהצוות יוכל להיות בפנסיה כזאת או אחרת, חלק ודאי יעבור לבית הספר החדש, אבל זה לא יהיה "העתק הדבק".
זהרה: אני מניחה שזה יהיה מושפע ממה שקורה היום בפסגות כי יש קשר לבית ספר פסגות. זה בית הספר שיעבור. הוא לא יעבור as is , אבל אנחנו רוצים שיתן פה את הטון, שלא נפספס, שנרוויח את מה שיש בו עכשיו ואת מה שאנחנו רוצים שיהיה בבית הספר החדש. איך בסוף זה יסתנכרן בדיוק עם מה שיש היום בבית ספר פסגות? עם צוות ההיגוי של המועצה, שמביא יותר את הראיה הרב תחומית בנושאים השונים שקשורים לבית הספר? צוות ההיגוי הוא לא צוות שמגבש אג'נדה. הוא צוות שיותר נותן שירותי ניהול ותוכן של הדברים שהוא מומחה בהם. אגב, בית הספר פחות יכול להגיד "אני לא רוצה, אני רוצה משהו אחר". הוא יכול יותר להגיד "אני רואה את זה כמסלול הצמיחה שלי", או "וואללה, לא מתאים לי אני מחפש כיוון אחר".
טלי: לקראת סיום הדיון, אם תירצו להוסיף משהו שנוגע בסוגית "יחסי הגומלין" – זה הזמן.
אורלי: אני חושבת שזה דבר מאוד מאוד גדול, בזכות גליל עליון. אני חושבת שיש לה מערכת חינוך באמת טובה עם אנשים טובים, עם שיתוף פעולה, עם הקשבה למנהלים, ואני חושבת שזה נכון שהיא תוביל מהלך כזה. אני גם בטוחה שהיא תדע לנווט לשם את האנשים הטובים שיובילו את זה בסופו של דבר. זה כיף להיות שייך למועצה כזאת מבחינת הנושא של החינוך, כי זו מועצה שלא רק אומרת " אני חושבת על חינוך", בניגוד למשרד החינוך, היא גם חושבת וגם עושה, גם נותנת, גם מקשיבה לצרכים בשטח, ויכולים להיות חילוקי דעות, אבל היא לעולם לא תגיד משפט "ככה זה וזהו" תמיד יש הרגשה שיש עם מי לעבוד.
את מרגישה את הכוח במובן החיובי. את מרגישה שאת שותפה, שאת יכולה להביע את הדעה, יכולים להיות חילוקי דעות, אבל יקשיבו לך ולא ישמיעו לך דברים אחרים. כן, זה לא מובן מאליו.
זהרה: זו הזדמנות מרגשת בעיני. לא רק מרגשת, גם עם המון-המון-המון אחריות. ולי חשוב להגיד שאנחנו יודעים את זה שיש עלינו המון אחריות. זה לא מה בכך. לא זורקים לפה וזורקים לפה וזורקים לפה. האחריות הזו נמצאת והיא גם מתחלקת. אנחנו מרגישים שאנחנו עובדים בקבוצה, גם קבוצת הובלה, גם הקבוצות של צוות היגוי, גם וועדת החינוך הציבורית, גם האנשים האיכפתיים והנהדרים בקיבוצים, וגם זה שהקיבוצים שבחרו והחליטו, שהליבה שלהם זה חינוך זה מדהים! והם שותפים מיידיים ואמיתיים שלנו, למרות שהם אומרים "למה אני לא שותף בכיר", ו"למה אני לא בזה, ולמה אני לא בזה". אנחנו רואים אותם שותפים מה זה מוערכים. קיבוצים שיש לנו אליהם המון הערכה. זה לא סתם. לא סתם קיבוץ יש לו בית ספר, לא סתם קיבוץ יש בו מכינה, לא סתם קיבוץ לוקח חברת נוער, ולא סתם קיבוץ לוקח גרעין צבר, ולא סתם קיבוץ לוקח קבוצת אתיופים ובונה להם תוכנית של לימודים ועבודה. זה לא מובן מאליו. ויש לזה הרבה הערכה ויש פה הרבה שותפים. והתפקיד שלנו הוא, בין היתר, להוביל דרך שרואה את כולם, ועם זאת מובילה דרך, לא מתבלבלת. זאת אומרת, זה כל הזמן לשאוף ולהוביל, המון עיסוק, יש פה המון זרמים. אנחנו כל הזמן נתונים ללחצים וזרמים ואינטרסים, חיוביים, אגב, אכפתיים, הכל מתוך רצון טוב, לא מתוך רצון לא טוב. אבל אנחנו מובילים את זה, זה בעיקר התפקיד שלנו. הקיבוצים [בהר], יש להם נציגים במליאה והם קנדידטים מאוד משמעותיים. זה הילדים שלהם. גם הקיבוצים ששותפים וגם קיבוצים שאולי ירצו להיות שותפים. ניפגש איתם, אפילו לא בסוף, ברגע שיהיה לנו תרשים ראשוני, אפילו בראש, של תכנון, של פדגוגיה, של קווים ראשונים – אנחנו נעשה תהליך על הדבר הזה. התהליך שאנחנו עושים במהלך כל הדרך הוא התקדמות והקשבה, התקדמות והקשבה. זה כמו פתיחה-סגירה, פתיחה-סגירה. כל פעם קובעים עם מי נפגשים, מקבלים עוד ריג'קטים, לא חוזרים להתחלה, אבל חלק מהריג'קטים שרלוונטיים, וממשיכים הלאה. זאת הדרך, אני מקווה שהיא תעבוד. זאת הרפתקה גם בשבילנו. במובן מסוים יש פה מסע.
סיום
עד כאן הדיון המדומיין (חלקית). אפשר למצוא בו תשובות לסוגית "יחסי הגומלין", ויחד איתן להמשיך להרהר בסוגיה בהיבט כללי, לאו דווקא בהקשר הספציפי שלנו (אבל גם). את זה אני עושה בפוסט נפרד, בו אני מנסה לדון עם עצמי בסוגיה הזו, שמאד מרתקת אותי בזמן האחרון. אמרתי "עם עצמי", אבל ברור שמאד יְשַמֵּחַ אותי אם תקראו ואפילו תגיבו!
כאן הגיעה לסיומה סידרת הפוסטים "עוד לא נולד, אבל בדרך". לבית הספר החדש ברמת יראון יש הריון ארוך, ולכשיוולד, נשמח איתו ונביא לו מתנות, כי אחרי הכל, הוא גם קצת שלנו.
תודה-תודה-תודה שהייתה לכם סבלנות להתראיין (וגם להגיד לא), לקרוא, להגיב, לתקן, ובעיקר – לחלוק איתי. מקווה שיש בכך תרומה ותועלת לא רק לי. להתראות!
נספח קטן: משפטים מדליקים שהפעימו אותי, מתוך הראיונות
❀ בקשר לחינוך – לא אכפת לך עם האדם שמאלני או ימני. אכפת לך שאכפת לו. זה משהו שמאוד מחבר (רוית).
❀ זה בית ספר לעצמך ובית ספר ליחסים (נדב)
❀ בית ספר שהוא בית. אתה נכנס למקום שהוא יותר מכיסא ושולחן (מוריה)
❀ כרגע קורה שמוציאים את זה בכירורגיה, מפנים את זה לפח, פותחים את הראש ושופכים את כל הדברים בפנים (יוסף, על הפדגוגיה המסורתית)
❀ אני חושבת שבעולם הזה שלנו, מעולם של החצצות והפרדות, שכל אחד מסתגר וכל בית ספר עושה את שלו, הבשורה מגיעה משיתופי פעולה ומזה שאנשים באים ואומרים "יאללה" (מיכל).
❀ לעבוד מתוך שיתוף פעולה, אני חושבת שמשם מתגלים הדברים. זה המשחק בין גילוי והסתר. הגילוי בא בזה שמפסיקים להסתתר ומתחילים לצאת החוצה, ושם יש הרבה גילויים (מיכל).
❀ זה בית ספר שאחת דתו להטיל ספק (שלומי)
❀ ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, תפקיד המורה נעשה יותר ויותר מרכזי, והוא צריך להיות יותר מלווה ופחות מלמד. (מיקי)
❀ אני מאמינה שאם נישאר במקום שאנחנו נמצאים, אז ניעלם. אם יש לנו את הזכות לבחור איך לעשות ומה לעשות בַּשינוי, אז הזכות הזאת הופכת לחובה (אורלי).
❀ נהניתי להיות חלק מזה בשביל לתת, וגם בשביל לקבל (אסתר).
❀ חינוך ביתי זו החלטה מאד רדיקלית, קשה, החלטה משמעותית, זו לא רק החלטה אידיאולוגית. זו החלטה שיש בה המון ביטוי בחיים (יובל)
❀ אנחנו חברה מאוד מנומסת. אצלנו לפעמים ציר היחסים עוד יותר חשוב מציר התוכן (זהרה)
❀ היום דווקא השמיים הפתוחים הם מייצרים הרבה מבוכה והרבה מצוקה הורית (זהרה)
❀ שאלו אותי אם זה יהיה אלטרנטיבי. עניתי שאין היום אלטרנטיבי. זה יהיה בית ספר ממלכתי, איך שאנשים ירצו אותו (ענת)
עוד לא נולד, אבל בדרך
חלק רביעי ואחרון! – זה מה שאמרנו
פרק שני: הציפיות
זוכרות? זוכרים? הסיפור שלנו התחיל בבחירה אישית של כל אחד ואחת מאיתנו להצטרף לקבוצת ההובלה של הקמת בית הספר החדש ברמת יראון. בפועל, נענינו לקול הקורא שהתפרסם במרחב של המועצה האזורית גליל עליון, עליו היו חתומות ענת, זהרה ומיכל. הנה הוא לתזכורת
לכל אחת ואחד מאיתנו היו, מן הסתם, ציפיות מההשתתפות בקבוצה, והן סיקרנו אותי. אז שאלתי עליהן בראיונות, והנה הן כאן. סידרתי את הציפיות בשלוש קבוצות, לפי האופי הכללי שלהן:
* "באתי ללמוד"
* "רציתי להשפיע"
* "חלק מתהליך"
"באתי ללמוד"
בקבוצת ה"באתי ללמוד" מצאתי את רוית, את אסתר ואת יוסף, והם אמרו את הדברים המקסימים האלה:
רוית: "הציפיה היחידה שיש לי – להיות ברגעים שמתלבטים שמתווכחים, שלא מסכימים, שלומדים משהו חדש – זה מה שחשוב לי.
אני מרגישה שכשאני נוכחת, אני מקבלת. אני מרגישה שהייתי יכולה לקחת חלק בתהליך יותר תדיר, יותר רצוף, יותר צפוף, יותר אינטנסיבי.
מטרה אישית היא לקחת חלק בתהליך אזורי כלשהו, לא רק בתהליך מקומי, כי אני מחוברת לקרית שמונה ואיכפת לי, אבל גם יש חשיבות לאדם לחיות את הסביבה שבה הוא נמצא.
נקודת המוצא שלי היא שמי שנמצא זה אנשים שאכפת להם, הורים שאכפת להם, אנשי חינוך שאכפת להם, אנשים שמוצאים זמן בחיים האלה לבוא לתהליך התנדבותי שהוא לא משפיע עליהם באופן ישיר. זה דבר גדול, אז זה המכנה המשותף שאני רואה, זה המכנה המשותף שאני מתמקדת בו. את פוגשת אנשים שהם אידיאליסטים אפילו בהקשרים פוליטיים, בקשר לחינוך – לא אכפת לך עם האדם שמאלני או ימני. אכפת לך שאכפת לו. אז אותו דבר אני מרגישה גם כאן. לא כל כך משנה הדעות. אכפת לך שאכפת להם, וזה משהו שמאוד מחבר."
אסתר: "כל החיים עבדתי בחינוך בלתי פורמלי, והייתי בדיוק בשלבי החלטה שעוברת לפורמלי, הולכת לעשות הסבה וללמוד משהו אחר. וזה היה לי עוד מימד של להיכנס לחינוך הפורמלי, ללמוד אותו בדרך אחרת, ולהכיר.
היה לי ברור מהתחלה שאני לא אהיה, כנראה, מהאנשים שמביאים הרבה, באתי יותר בשביל לשמוע. אין לי ילדים בגיל הזה, אין לי ניסיון בחינוך הפורמלי. מעניין אותי ללמוד ולשמוע, ואני מקווה שאולי קצת הבאתי. בעיקר נהניתי מהתהליך. הייתי שונה, הייתי חריגה בנוף מכל הבחינות, גם דתייה, גם מצפת, לא קשורה, ולא אהיה קשורה לבית הספר הזה, ובאמת היה שונה. נהניתי להיות חלק מזה בשביל לתת, וגם בשביל לקבל."
יוסף: "לא ממש ידעתי על מה מדובר, לא הבנתי, ידעתי בגדול שמדברים על בית ספר וגם איך זה משפיע על בית הספר שלנו. היה לי נורא מעניין. יש לי בת בת שנתיים וחצי, אז אני כבר חושב קדימה גם על הבנות שלי, ובכלל, חדשנות חינוכית זה תחום שהוא באמת בדם שלי. אני מחפש את הנוסחה. ככה הגעתי לזה."
"רציתי להשפיע"
לפי דברי יובל, נדב ושלומי, בהחלט חשוב להם להשפיע על צביונו של בית הספר החדש:
יובל: "הצטרפתי לצוות ההובלה מתוך המחויבות שלי ושל קהילת קיבוץ צבעון לקידום חינוך אלטרנטיבי. זו האג'נדה שלנו. זה מה שאני בא לקדם וזה מה שמעניין אותי. לא מעניין אותי לעשות more of the same . אני מנסה להשפיע את ההשפעה שלי מהמקומות בהם אני יכול, כי הרי אני לא איש חינוך. אני תקווה שבסופו של דבר התוצר יהיה בכיוון חינוך אלטרנטיבי על ההר לילדים, למורים ולהורים שמאמינים שזו הסביבה הלימודית שעדיפה מבחינתם."
נדב: "צריך לראות איך עושים שלא עושים "העתק-הדבק" מאיזה בית ספר איפה שהוא. רציתי להשפיע על מה שיקרה שם."
שלומי: "יש לי איזושהי מחשבה או פנטזיה לגבי איך צריך להיראות בית ספר, לכן הצטרפתי לקבוצה שמגבשת את החזון לבית הספר העתידי בהר. זו הזדמנות להשפיע במשהו גם בכיוון של אדריכלות בית הספר, השתלבות מכלול בית הספר והמרכז האזרחי בסביבה הגיאוגרפית, וחיבורם כמרחב חינוכי. אני רוצה להשפיע על דמותו של בית הספר כמרכז חינוכי לילדים ולקהילה שבהר."
את מוריה כללתי בקבוצת ה"רציתי להשפיע", למרות שהיא לא השתמשה במילה המפורשת, כי הנחתי שזה חלק מהציפיה כנציגת קהילה שמחפשת מענה חינוכי הולם:
מוריה: זה משהו שבוער בי מבחינת הצורך למצוא אלטרנטיבה, מאז הסיפור של "שבילי יער" [בית הספר שהיה בצבעון, ונסגר]. היה לי מאוד-מאוד חשוב שאני באה כמייצגת של אוכלוסיה שמחפשת את החינוך האלטרנטיבי, ומאוד-מאוד שמחתי לפגוש בתוך הקבוצה שזו הרוח שנושבת. אני משמיעה את קול האזרחים בצבעון, שאומר: קם פה ישוב אלטרנטיבי, ואף אחד לא דואג לו לחינוך אלטרנטיבי. אתה רוצה את הישוב הזה, אתה רוצה שהוא יהיה חלק מהרשות שלך. זו כאילו קריאה "תנו לנו לעשות את הדבר שאנחנו מאמינים בו". אני מייצגת פה קהילה ומדברת בשם החינוך האלטרנטיבי.
את הציפיות של מיקי התקשיתי קצת למקם בניתוח התוכן שערכתי לראיון איתו. לכן, אני מנסה לנסח אותן בעצמי, על בסיס דבריו. מיקי, חבר יראון ופעיל וותיק במרחב החינוכי, מעורב בתהליך הקמת בית הספר החדש מתחילתו. הוא מביא אל צוות ההיגוי של המועצה את קולה של קהילת יראון, שגם תורמת את חלקת האדמה עליה יקום המרכז האזרחי. מתוך כך, ניתן להניח ש"רציתי להשפיע" היא ציפיה הגיונית. יחד עם כך, לשאלתי "נניח שלא היית מעורב, האם היית מצטרף לפורום כזה? " מיקי ענה "יכול להיות. כן, זה דבר מעניין, זה תהליך שאמור להיות מאוד מעניין", מה שקצת משייך אותו לקבוצת ה"חלק מתהליך". אז נגיד שהוא גם וגם.
"חלק מתהליך"
ענת וזהרה, ואיתן מיכל, הן היוזמות, המפעילות והמובילות של קבוצת ההובלה. מתוך כך, הגיוני שהציפיות שלהן מהקבוצה כרוכות וחבוקות בעצם התהליך כולו. ואכן, הן התייחסו בעיקר לאופן עבודת הקבוצה אותה תיכננו יחד.
זהרה אמרה: "התהליך שאנחנו עושים במהלך כל הדרך זה התקדמות והקשבה, התקדמות והקשבה. זה כמו פתיחה-סגירה, פתיחה-סגירה. כל פעם קובעים עם מי נפגשים, מקבלים עוד ריג'קטים, לא חוזרים להתחלה, אבל חלק מהריג'קטים שרלוונטיים, וממשיכים הלאה. זאת הדרך, אני מקווה שהיא תעבוד. זאת הרפתקאה גם בשבילנו. במובן מסוים יש פה מסע."
והוסיפה "זו הזדמנות מרגשת בעיני. לא רק מרגשת, עם המון-המון-המון אחריות. ולי חשוב להגיד שאנחנו יודעים את זה שיש עלינו המון אחריות. זה לא מה בכך. לא זורקים לפה וזורקים לפה וזורקים לפה. האחריות הזו נמצאת והיא גם מתחלקת. אנחנו מרגישים שאנחנו עובדים בקבוצה, גם קבוצת הובלה, גם הקבוצות של צוות היגוי, גם וועדת החינוך הציבורית, גם האנשים האיכפתיים והנהדרים בקיבוצים, וגם זה שהקיבוצים שבחרו והחליטו, שהליבה שלהם זה חינוך זה מדהים! והם שותפים מיידיים ואמיתיים שלנו, אנחנו רואים אותם שותפים מה זה מוערכים."
ענת ומיכל תיארו את הציפיות שלהן מהמשתתפים:
ענת אמרה: "בסוף, מי שצריך להיות בזה – יהיה, ומבחירה. כל אחד יכול להיות. ובאמת, זה הוכיח את עצמו. החלטנו כן להגדיר מה רוצים – מישהו שמתחייב לדברים, שיכול להביא תחום תוכן, יש ציפיה מההצטרפות שלך, ולהתחיל לעבוד. ועם דד-ליין."
ומיכל הרחיבה: "אמרנו קודם כל לעבוד מתוך קול קורא שמזמין אנשים שליבם חפץ להצטרף למשהו, משהו שאומר: חברים, יש הזדמנות. מי שרוצה מאיפה שרוצה, זה לא עניין של מקום, מי שמתחשק לו להיות שותף למשהו כזה – מוזמן. הדבר השני שאמרנו זה שהם באמת הולכים להיות אקטיבים, ושמה שהם מביאים איתם זה מה שאנחנו צריכים, זה יהיה הבסיס של הדבר. אין פה אנשים פאסיביים. אנחנו באנו לעבוד. כל אחד צריך להביא את המיטב ואת היכולות שלו לטובת הדבר הזה. והדבר השלישי הוא, שאנחנו הולכים ללמוד. קודם כל אנחנו יוצאים למסע של למידה, מה יש בחינוך, מה יש בגליל העליון עכשיו. לייצר את שלנו מתוך מה שיש. ומתוך מה שיש לייצר את הדבר החדש, מתוך תהליך של למידה, מתוך תהליך של שותפות."
את אורלי, מנהלת בית הספר "פסגות" שעתיד לעבור לבית החדש שייבנה, לא היה צורך לשאול על ציפיות מהקבוצה. הנוכחות שלה הייתה חלק אורגני ממהות הקבוצה והשראה לעצם קיומה.
ואני, לאיזו קבוצת ציפיות לשייך את עצמי? "באתי ללמוד" זה הכי מתאים, אבל באמת קיוויתי גם קצת להשפיע, אתם כבר יודעים על מה – משהו שאני מאד-מאד-מאד מאמינה כנכון לבית ספר באשר הוא, ובוודאי למקום חדש שעדיין לא עוצב. אז גם אני "גם וגם".
ועכשיו, כשהציפיות השונות ברורות ומבוארות, נוכל לעבור לדיון העדין, אך מרתק, בסוגיה "הציפיות, ההחלטות ומה שביניהן", או כמו שקראתי לה בתחילת תיאור המסע שלנו – יחסי הגומלין בין הסמכות למה שמכונה היום "חוכמת הרבים".
חלק רביעי ואחרון! – זה מה שאמרנו
פתיח
וואו, זה מרגש! עוד לא השלמתי את המשימה שהמצאתי לעצמי, אבל סוף-סוף הגעתי לחלק שאותו דמיינתי כשההמצאה הזו זינקה ממוחי.
זה קרה כך: באמצע שנת הפעילות של קבוצת ההובלה, כשכבר היינו אחרי כמה מפגשי למידה, המוח שלי עסק בארגון של חבילות גדושות מידע שנקלטו בו במהלך המפגשים, לפניהם ואחריהם (זו לא אני, זה המוח שלי, כן?) . "קורים כאן דברים כל כך מעניינים בכל מיני מישורים" הוא שידר. "איך את רוצה שאארגן הכל?". וזה היה הפתרון: לכתוב. ואיך? בבלוג, כמו שעושים בימינו.
אז כדי לדייק יותר בארגון המידע והמחשבות עליו, ביקשתי לראיין את מי שלקחו חלק בעבודה של קבוצת ההובלה. עליהם מסופר בפירוט בפוסט קודם – "מי מדבר".
ולמה מרגֵש לי? כי שלב הראיונות והפיכתם לטקסט כתוב היה כל כך ארוך ומייגע, שכמעט וויתרתי.
הפוסט המסכם הולך להיות ארוך, ונראה שיורכב ממספר פרקים. בפרק הראשון תהייה תמונת החזון המרגש לבית הספר החדש, לסביבתו ואופיו. הפרק השני יתמקד בציפיות איתן באנו לקבוצה, ואילו הפרק השלישי ידגדג בעדינות את הסוגיה שהכי מעניינת אותי, הלא היא סוגיית יחסי הגומלין בין השתתפותיות לקבלת החלטות.
כל אחת ואחד מהמשתתפותים שזכיתי לראיין קיבלו את תמליל הראיון בפרטי. אני מקווה שיש בכך תרומה במישור האישי, כי קריאת הטקסט היא כמו התבוננות במראה.
אני מאד-מאד מודה לכל מי שהקדיש או הקדישה לי זמן, ובאמת-באמת מקווה שגם אתם תרוויחו משהו מההשקעה שלכם ושלי.
פרק ראשון – החזון
"תכתבי, קודם כל, מה זה בכלל חזון" מלחשֵש לי החיידק האקדמי. אז חיפשתי ומצאתי באתר של "אבני ראשה", הארגון שקיבל מנדט להכשיר את מנהלי בתי הספר בישראל, את הטקסט הזה:
חזון הוא התמונה העתידית של הארגון כאשר הוא במיטבו או מערכת של מטרות אידיאליות ברורות שהמנהיג רוצה שהארגון ישיג בעתיד (סנג'י, 1990). למאמר המלא
מעניין! לא קראנו את זה מראש, ובכל זאת, העזנו לנסח!
בחלק מהראיונות שאלתי על כך במפורש, ובאלה שלא – חיפשתי ומצאתי את קטעי הטקסט שמבטאים חזון. כלל הקטעים האלה הם חומר הגלם לפרק זה.
ועוד משהו מועיל שמצאתי באותו אתר:
החזון כולל שלושה מרכיבים: תכלית או ייעוד, תמונת עתיד, וערכי ליבה.
המרכיבים השונים עונים לשלוש שאלות יסוד: למה? מה? איך?.
ה"למה" – לשם מה? מה המטרה הגדולה שלשמה אנחנו קיימים?
ה"מה" – מהי תמונת העתיד המיטבי שאנחנו מבקשים לממש?
וה"איך" – כיצד, על בסיס אילו ערכים, נממש את התכלית?
הסדר הזה די מצא חן בעיני, והזכיר לי את "מעגל הזהב" של סיימון סינק Simon Sinek . עיצבתי אותו בגירסה מותאמת לנו,
וזה הולך להיות סדר הסעיפים בתיאור החזון שלנו:
* ה"למה" – במה אנחנו מאמינים ובמה כבר לא
* ה" איך" – האדריכלות, הפדגוגיה והחיבור
* ה"מה" – לעשות כדי לממש את החלום
לכל אלה מצאתי ביטוי בראיונות
ועוד משהו קטן להקדמה: מאחר שלא נגזרה עלינו חובה להגיע להסכמות, בחרתי להציג את מיגוון החזונות, ולא רק את אלה שהיו בקונצנזוס. הנה הם לפניכם:
א. ה"למה" – במה אנחנו מאמינים ובמה כבר לא
למה בכלל לבנות בית ספר חדש בהר? ענת וזהרה הציגו את הצורך המתפתח לתת מענה לגידול האוכלוסיה בהר. גם הן וגם מיכל רואות בהקמה של בית ספר חדש הזדמנות להתחדש גם בהיבט הפדגוגי, כמו שבא לביטוי בדברים של מיכל ושל ענת:
"יש לנו הזדמנות לזקק איזה פדגוגיה מדויקת יותר ולבנות בשבילה בית ספר שהמענה הפיזי ישלים את הפדגוגיה. אנחנו בתהליך של לזקק ולדייק את מה שאנחנו עושים, את מה שאנחנו מאמינים, להיפרד ממה שלא צריך, להתחדש במה שצריך" (מיכל)
"היום החינוך עובר שינויים מדהימים, פשוט אנחנו, לדעתי, נקל על הקפיצה. אנחנו מדרבנים אותה" (ענת).
למה נחוצה בו גישה פדגוגית אחרת? רובנו מאמינים ומשוכנעים, כמו רבים אחרים בישראל ובעולם, שבית הספר במתכונתו המסורתית כבר אינו רלבנטי, ויש לבנות אותו אחרת ולמלאו בפדגוגיה מותאמת יותר לתקופתנו ולעתיד לבוא. הנה דברים שמעידים על כך:
מוריה אומרת: "ברור לי היום שהתפיסה של בית-הספר שצריך להכין לחיים ולהכשיר וללמד מיומנויות ולדחוף ידע, ברור היום שהיא לא רלוונטית".
אורלי אומרת: אני חושבת שהשינוי הוא הכרחי. אי אפשר ללמד כמו שאני למדתי, אפילו כמו שהילדים שלי למדו, ואם יש לנו את הזכות לבחור איך לעשות ומה לעשות בשינוי, אז הזכות הזאת הופכת לחובה. אני מאמינה שאם נישאר במקום שאנחנו נמצאים, אז ניעלם.
יוסף אומר: משהו קצת מתפספס בבתי הספר באופן כללי. בית הספר צריך להיות מקום שהילדים ירצו לבוא אליו, באמת ירצו לבוא, לא בגלל שהם פוגשים את החברים או משחקים בהפסקות כדורגל, אלא ירצו לבוא למקום שנותן להם, שירגישו שהם מקבלים.
חייבים-חייבים-חייבים לנקות את האורוות ולהפסיק עם הזרקת הידע לילדים. יש ילדים מסוימים שמתחברים לצינור הזה ויש להם מלא ידע, וחושבים שהם נורא חכמים, אבל הרבה מאד ילדים נמאס להם נורא מהפיטום בידע. הם כאילו מתרחקים מהרצון ללמוד, מהסקרנות, זה משהו שמוחק אצלם משהו מאד-מאד בסיסי, זה בתת מודע. הם מרגישים שמפטמים אותם, והם רק רוצים להתרחק מזה.
יובל אומר: אנחנו מאמינים שבית ספר הוא לא מנהרה לחיים, אותה הילד צריך לעבור, אלא הוא חלק מחוויית החיים של הילד כאן ועכשיו. אנחנו לא מכשירים אותו.
בואו נצייד אותו, נעשה לו טירונות של 12 שנים, כדי שיהיה בן אדם טוב ומאושר. זו אינה התפיסה שלנו, אלא – אלה 12 השנים שבהן כל שנה הוא צריך להיות מאושר. זה צריך להיות עכשיו, לא לעתיד לבוא. זאת בנוסף ל-להסתכל לילד בגובה העיניים, להתאים את הסביבה והתכנים לצרכים וליכולות שלו. בשום אופן לא להסתכל עליו דרך עדשות טבלאיות, המגדירות מה ילד אמור לעשות באיזה גיל, באיזו שעה על מנת להגיע לאילו הישגים ובאיזה ציונים. כל אלה מלמדים אותו רק תחרותיות פסולה שהנה שונה בתכליתה מהשגיות אישית מבורכת.
שלומי אומר: אני רואה את בית הספר כהתפתחות של החינוך הקיבוצי בבית הספר הקיבוצי, בשילוב של מה שהיה פעם בית חינוך בתל אביב. ובתוך זה מבחינת מושגי חינוך והתיאוריה החינוכית, אז בית הספר לפי התיאוריה הפרוגרסיבית.
מיקי אומר: אני כבר כמעט שלושים שנה יודע שבשביל ללמוד לא צריך בית ספר.
נדב אומר: התחושה היא שכל מה שיש מבית הספר הרגיל, הקונבנציונלי, הנפוץ, לא עונה על הצרכים. לעשות היום חינוך שבאמת יצליח להשאיר משהו, שהילדים יבואו אליו ברצון, יישאר להם משהו מהמקום.
רוית אומרת: אחד הדברים שאני מרגישה שקיימים בבית הספר [היום] זה שאנחנו לא מציגים מספיק את העולם הגדול, את האפשרויות ואת המגוון שיש.
ובקיצור, נעשה את בית הספר אחרת.
ב. ה"איך" – האדריכלות, הפדגוגיה והחיבור
בין כתליו של המבנה החדש ומחוץ לו, נירצה שייושמו גם גישות מותאמות – מה שנקרא "פדגוגיה", ושתהייה הלימה ביניהם. הנה מבחר רעיונות שיכולים להתוות כיוון.
רב גיליות
מרבית הדוברים תומכים בשבירת הפרדיגמה של הוראה לפי גיל הילד:
"בגדול אנחנו מאוד מאמינים ברב גילאיות וביכולת שלה לדמות מצב רצוי וטבעי של סביבה אנושית, בה יכול ילד לחוות נתינה וקבלה לסביבה הקרובה אליו." (יובל).
"אני חושבת שזו הזדמנות לבחון כל מיני מקובעויות שישנן כמו, למשל, התייחסות של כל מערכת הלימודים לפי הגיל. זו איזושהי מקובעות שיש בכל בתי הספר, למעט עינת הגליל. כל בתי הספר שלנו – אנחנו שם. שבירה של הדפוס הזה של גילאים, שילד בכיתה ב' יכול ללמוד חלק מהדברים עם ילד בכיתה ה'-ו', אפילו לא דו-גילאי, אני מדברת על פתיחת גילאים" (זהרה).
"קבוצות הלמידה יהיה בהן לא רק גיל אחד, אלא רב גילאית" (שלומי)
גם אורלי בעד צירוף גילים, אבל מעריכה שיהיה קושי להכריז על כך כבר בשנה הראשונה.
ונדב התייחס דווקא לכך, שלקבוצת הגיל יש משמעות וחשיבות לקשרי חברות בעתיד, ואילו קבוצות מעורבות גיל בבית הספר אינן נתפסות על ידי הילדים כמאד משמעותיות.
בחירה-מרחבי למידה-לומד עצמאי
"בחירה", "מרחבי למידה" ו"לומד עצמאי" הם מונחים שפגשנו בביקורינו בבתי הספר המעניינים "א.ד.ם" בגעש, "פסגות" ביראון ו"מבוא גליל" באיילת השחר. שלושתם, יחד עם מונחים נוספים, מגלמים בתוכם את התפיסות הפדגוגיות החדשות, שהולכות ותופסות את מקומן במרחב החינוכי כחלופות ראויות לפדגוגיות המסורתיות. לפי דברי המשתתפותים, נראה שאלה נקלטו אצלנו היטב, לדוגמה:
"אני מקווה שיעבירו את הנושא של הבחירה והלומד העצמאי, כי אלה גם סוג של דברים ערכיים. כמרחב, אני מניחה שזאת כבר תהיה השפה" (אורלי).
"יותר לפתח את הנושא של הבחירה. האידיאל הוא זה שילד יבוא לבית ספר כי טוב לו, כי הוא רוצה, כי זה מקום שהוא יודע שעכשיו הוא הולך לעשות דבר שיהיה לו נעים במשך 3,4,5,6,7 שעות. אז חשוב מאוד לעשות הרבה מגמות ולתת להן משקל, שזה לא יהיה רק "אחר הצהריים הולכים למגמות", אלא באמת" (מיקי).
"התפיסות החדשות של לומד עצמאי, של זמן גמיש, אפשר להרחיב את זה ללמידה לפי נושאים, וגם בהתייחס לאינטליגנציות מרובות" (זהרה).
"ליצור הרבה גיוון והרבה שינוי ושיעורים בכל מיני סוגים, בכל מיני דרכים, בכל מיני מקומות" (יוסף).
"תהליך הבחירה של התלמיד הוא חשוב מאד. הוא לא רק חשוב בעניין הזה של "אוקיי, נותנים לו אפשרות לבחור", אלא גם לעמוד מאחורי הבחירה, ולהתאמץ בשביל הבחירה שעשית" (שלומי)
והאדריכלות
מיכל תימצתה את הרעיון במשפט חזק: "הביטוי של הפדגוגיה יהיה באדריכלות ובעיצוב בית הספר".
נדב ושלומי תיארו ביתר פירוט את מה שמצטייר בדימיונם כאדריכלות שתואמת ומאפשרת את הפדגוגיה:
"אני מדמיין שמצד אחד יהיה בית ספר חדש, יהיה בו הרבה מרחב פיזי, אבל יהיו בו מקומות שהם כאילו לא גמורים עד הסוף, שאפשר עוד לעצב, שהילדים תמיד יוכלו לשנות אותם, לבנות קצת, לפרק, שיהיה מקום טבעי שבו הילדים יכולים לבנות בית מעץ, שיהיו בתוך בית הספר קירות שאפשר להזיז, שאפשר לצייר עליהם כל שנה ציור אחר" (נדב).
"בית הספר [החדש], יש לו הזדמנות פז לקיים בתוכו חורשה פעילה, חורשה ירוקה, שאפשר להיות בה, מרגיעה, עם נוף יוצא מן הכלל, השילוב הזה הוא ייחודי וצריך לנצל אותו. גם הארכיטקטורה צריכה לנצל אותו. הוא צריך להיות כך שגם אם הוא יהיה בשתי קומות, אז הוא יהיה מדורג, ולא שתי קומות אחת מעל השניה סתם. יש, לדעתי, מקום אפילו לשלוש קומות במדרון הזה. המקום הוא גם קסום וגם יש לו פוטנציאל ארכיטקטוני יוצא מן הכלל" (שלומי).
ושלומי מוסיף: "בתוך המרחבים האלה, החללים צריכים להיות גם הם נפתחים ונסגרים, גמישים".
מיכל התייחסה גם לפרטים שהם, לכאורה, עיצוביים בלבד, אבל יש בהם ניחוח פדגוגי מרגש: "הלוואי שהיינו יכולים להביא [מבית הספר הקיים] את היושן ואת הגינות ואת הפסיפסים ואת הקירות, אולי אפשר יהיה. לחשוב שבית ספר פסגות יהיה בלי כל הנוי של איה והעציצים שלה וקירות הפסיפס שהיא עשתה עם הילדים, צריך יהיה לחשוב על זה".
גם המושג "בית" מוזכר במספר אופנים, לדוגמה:
"ההיבט של הכיתה כאיזשהו בית, שיש שם גם אוכל וגם מקום, וזה מעורבב כזה – זה יפה מאוד" (זהרה).
"נורא חשוב שהמקום יהיה סוג של בית, גם אנשים קבועים. בצורה מסויימת" (יוסף).
ומוריה ביטאה את רעיון הבית בתיאור בית הספר שזכתה להכיר בשבדיה: "נכנסתי למשהו שנראה בדיוק כמו בית ילדים, מעץ, גבוה, סלון, מטבחון, פינות ישיבה ומשחק, וכמה חדרים שאפשר להיכנס ללמוד בהם, חדר דרמה, בחדר אחד היו לוח וכיסאות, אבל אתה נכנס לבית. בית ספר שהוא בית. אתה נכנס למקום שהוא יותר מכיסא ושולחן".
תכני ידע
רוית ושלומי התייחסו גם לדיסציפלינות ספציפיות שחשוב לכלול בין התכנים שיילמדו:
"התחומים ההומניים, שיש בהם טקסטים, תרבות ואומנות. שילוב עם הדברים שאת [טלי] אומרת, שתלמיד צריך להביא את העולם שלו. לצד זה, גם להציג לו אפשרויות" (רוית).
"אני חושב שאסור לוותר בבית ספר כזה על נושאי האמנות. ותנ"ך, כדי להיות חלק מהעם היהודי ומהמרחב השמי שלנו, תנ"ך הוא הבסיס של כל המרחב, כולל הערבי, כולל הנוצרים, אני חושב שצריך להכיר אותו. אולי לא בדרך שבה לומדים, אבל צריך להכיר את זה, צריך להתחבר אליו, צריך להבין איפה מעמדו. אני חושב שחשבון ואנגלית, כל מערך החשבון שכולל הנדסה וכל מה שקשור לזה, כמובן, ומדעים. אני חושב שאסור ליצור מצב שבית הספר לא יעסוק במחשבים, אבל צריך לראות איך עושים את זה" (שלומי).
כפר קהילתי-חינוכי או כפר חינוכי-קהילתי?
אחד המונחים ששמעתי בדיוני הקבוצה והתאהבתי בו מיד, הוא "הכפר החינוכי". שיחקתי בו קצת בכותרת הסעיף – "כפר חינוכי-קהילתי" או "כפר קהילתי-חינוכי", ואפשר להוסיף וריאציות כמו "קהילה כפרית-חינוכית" או "קהילה חינוכית-כפרית" ואפילו "חינוך כפרי-קהילתי" או "חינוך קהילתי-כפרי". מה נראה לכם הכי הולם וסקסי?
כך או כך, המונח נדון גם בחלק מהראיונות, הנה:
שלומי אומר: דיברנו בזמנו על הנושא של כפר חינוכי, בית החינוך הזה צריך להיות דומה לכפר. לא בזה שיבנו בתים קטנים עם גינות מסביב, אלא בזה שתהיה פה קהילה שהיא קהילה פרוורית כפרית. הקהילה הזאת תתקיים כחלק אינטגרלי מבית הספר.
מיכל אומרת: בית הספר רק מרוויח ומתפתח מזה שהוא הופך להיות רבגוני, מגוון, ושהוא קהילתי, והוא צריך להיות קהילתי במובן הרחב של זה, של בית ספר שנמצא אומנם בקהילה מסוימת, אבל כל הקהילות מסביבו חוברות אליו.
יובל אומר: זו התמונה ההוליסטית שצריך לייצר. גם אנחנו המבוגרים צריכים להיות בקשר ובתקשורת. אני כבר עם ילדים לא קטנים, ואני מעוניין להמשיך להיות בקשר עם ילדים יותר קטנים. אני רוצה להמשיך להיות מושפע מהם וללמוד מהם. חשוב לתת מרחב לתקשורת מסוג זה, בה הם יוכלו להיות מושפעים ממני, יבינו מה אני עכשיו עושה ומה אני עכשיו חושב ומרגיש ובמקביל יוכלו לשתף אותי במה הם עכשיו עושים ומה הם עכשיו חושבים ומרגישים..
מוריה אומרת: הרבה קשר עם החוץ, של עבודה עם קהילה, איזו שהיא מסגרת שהיא לא פורמלית שבסוף הילדים מוצאים את עצמם שעות בתוך כיתה.
וזהרה: ההיבט הקהילתי שלו, הקשר עם האנשים בקהילה, ההיבט האקולוגי שלו, הקשר עם הסביבה, זה בית ספר שחי בתוך הסביבה, בתוך סביבה חקלאית, אין מצב שזה יהיה מנותק. במקום החדש עוד יותר.
ג. ה"מה" – לעשות כדי לממש את החלום
(*) הערת שוליים: בין סעיף ה"איך" לסעיף ה"מה", ואפילו ה"למה" נשאר מיון לא מחודד, גם כי התלבטתי, וגם כי זה לא באמת כזה חשוב
יש, מן הסתם, הרבה מאד דברים שצריכים לקרות ולהיעשות כדי לממש את החלום, ולא כולם עלו בראיונות. את אלה שעלו אספתי כאן, והם ראויים ביותר לתשומת ליבם של מי שיישמו בפועל את הקמת בית הספר החדש בהיבט הפיזי, כמו גם בהיבט הפדגוגי.
יובל הדגיש נקודה משמעותית: "שזה יהיה באמת מרכז אזורי אזרחי חי ונושם ופועם. בלי הגדרות של "משעה זו עד זו זה בית-ספר, משעה זו ועד זו זה חוגים, ושעה זו את זו העשרה למבוגרים". אני מאוד מקווה שזה לא יהיה הכיוון, שלא יהיה כמו מתנ"ס".
נדב התייחס בחשש לסוגיית הגודל והפער שיכול להיווצר בין הצפוי למצוי: "לא הגיוני שבית ספר בגיל של א'-ו' יהיו בו יותר מ – 300 ילדים. מעבר לזה, זה הופך למשהו גדול מידי, מפחיד מידי, מכני מידי. כל הצרכים הארגוניים שלו. בעצם, הוא מאבד את הבסיס , את נקודת המשען, את הקשר הבלתי אמצעי, את היכולת לאלתר ולהגיב לילד לפי מה שהוא צריך באותו רגע" והוסיף
"זה בלתי אפשרי שמורה תגיע לארבעים תלמידים. לא כל כך חשוב אם בית הספר יהיה בשיטה כזו או בשיטה אחרת, מה שחשוב שיהיו למורה 20-22 ילדים, ושיהיה הרבה מרחב פיזי, גם בכיתות, גם בחוץ. ובתוך זה אפשר לעשות כל מיני דברים חינוכיים מוצלחים. זה נראה לי הדבר הכי-הכי חשוב [ולא איזו שיטה פדגוגית תהיה].
רעיון מיוחד שנדב מעלה הוא: "המרכז האזרחי יכול לחבר בין הילדים אם יהיה מקום גם לתנועת הנוער. תנועת הנוער בהר עובדת בכל קיבוץ בנפרד, וזה נורא קשה. יש מעט ילדים וקשה לבנות קבוצה. אם יהיה [מקום לזה] בבית הספר החדש, אולי זה יצליח יותר".
לשלומי חשוב לשים לב למיגוון של אוכלוסית היעד: "בית הספר הזה יהיה פתוח לכל הילדים בסביבה, אבל הוא לא יהיה בית ספר מובנה. זאת אומרת, הוא לא יהיה דמוקרטי לחלוטין. יהיו בו הנחיות, יהיו בו הוראות, ויצטרכו לכבד את העניין הזה. הוא יוכל להכיל בתוכו גם ילדים אחרים, גם ילדים שהם חובשי כיפה והוריהם מאמינים במה שמאמינים, אבל לא יהיו פה טקסים דתיים. זה בית ספר שאחת דתו להטיל ספק. ואם אתה מטיל ספק, אז אין לך דת אחת. אתה לא יכול לכפות את דתך על כולם. אבל מי שרוצה לא להטיל ספק, זה עניין שלו, אבל הוא לא יחייב את האחרים. פה, בית הספר הזה חייב להטיל ספק.
וענת האירה זוויות מבט מעניינות: "שאלו אותי אם זה יהיה אלטרנטיבי. עניתי שאין היום אלטרנטיבי. זה יהיה בית ספר ממלכתי, איך שאנשים ירצו אותו. זה דבר מדהים. וזה היופי, בעיניי. זה לא שיש פה איזה גורו שרואה משהו ואומר: זו דרכי עכשיו אתם איתי או נגדי. ממש לא. זה צריך לשרת את האוכלוסייה של ההר".
ענת התייחסה גם להיבטים מערכתיים שיכולים להיות קריטיים בשלבי ההקמה השונים: "אני הייתי שמחה שיהיה לילד ערבוב של פורמלי-בלתי פורמלי, גישה אחרת, מערכת שהיא גמישה מאוד, מבחינת מורים, בעיניי ציוות זה קריטי, ושיש אופציה של כמה כתובות לילד, ולא מחנכת אחת. אם רב גילי או לרוחב, וזמן, זמן לאנשי צוות, זמן לעבודה מובנה בשבוע העבודה. להסתכל על שבוע העבודה של המורה – לא אם אתה נכנס לשיעור או לא נכנס. זה מושג שצריך להיעלם. אלא כל הזמן זו החוויה החינוכית, ואני חייב זמן להכנות, לשיחה, לעבודת צוות, בגדול".
ליוסף יש עמדה ברורה לגבי הגישה הפדגוגית: "לקחת מכל הזרמים, לבנות את הפדגוגיה מכל מיני תחומים, מכל מיני אסכולות. לא אנתרופוסופיה הכי צודקת, ולא מונטסורי הכי צודק, כי גם יש כל כך הרבה סוגים של ילדים, שזה לא משהו שהוא אפשרי. עכשיו יש "בית ספר יער" וכל הסיפור הזה. זה מצויין, אבל גם "בית ספר יער" יאבדו את הילדים שכן צריכים את המסגרת, לשבת, וכן צריכים להיות עטופים ומוחזקים, אחרת כל הזמן ישוטטו ביער ולא ילמדו".
כישורי אנוש ויחסי אנוש
אחד הדברים שבלטו בראיונות הוא הדגש על חינוך לאנושיות. על פניו, זה לא חדשני, אבל נראה שבמערכת המסורתית לא נעשה מספיק, או לא מספיק יעיל. בראיונות עלו רעיונות שעשויים לסייע במימוש יעיל של חינוך לאנושיות בבית הספר החדש.
"אני לא עושה הפרדה בין החינוך הפורמלי לבלתי פורמלי. זאת אומרת, בכל שיעור יש את הפן הרגשי והחברתי והאקטואלי לצד הלימודים" (רוית).
"בהתבסס על הכלה, איכפתיות, ולראות את הבן אדם, את הילדים, בכל רגע נתון, ושיח" (אסתר)
"בנושא של דמות הבוגר שאנחנו עוסקים בה הרבה, התרומה של בית הספר צריכה להיות גם כלים, אבל בעיקר, שיהיו בני אדם ואת הנושא של הסקרנות" (מיקי)
"יש לילד אפשרות לעבור מסע של התפתחות מהרגע שהוא נכנס בכיתה א' ועד כיתה ו', לצמוח, להיות בכמה מעגלים משמעותיים: המעגל שהוא מקבל לעצמו מבחינה לימודית, המעגל שהוא מקבל לעצמו מבחינה נפשית ורגשית, והמעגלים שבהם הוא נותן מעצמו לסביבה, לסביבה הפיזית" (מיכל).
"יש בזה גם דברים קטנים נוספים: איך יושבים ליד שולחן, איך מחלקים בינינו את מה שמשותף, איך אוכלים, איך מתנהגים.
אני לא רוצה שזה יהיה בית נזירות. אבל אני כן רוצה שהילדים ילמדו לחיות אחד עם השני, גדולים עם קטנים, ושילמדו להגיש, ושילמדו לאסוף, ושילמדו לרחוץ כלים, כן, כי היום הכל "מגיע לי, מגיע לי" כל הזמן, כל הזמן" (שלומי).
"היכולת לאלתר ולהגיב לילד לפי מה שהוא צריך באותו רגע, אם זה מבחינה אינטלקטואלית, לימודית, אם מבחינה רגשית, ואם זה מבחינה חברתית. אני חושב שהגמישות הזאת והקשב הזה, זה בעצם מה שהחינוך צריך לעשות" (נדב).
"להיות כל היום עם היד על הדופק שהילדים לא מפספסים ערך מוסף מהעשייה שלהם, זאת אומרת, כן להיות שם כדי להאיר להם נקודות, כדי מעבר ל"צריך ללמוד". נוכחות של מבוגר שרואה סיטואציה חברתית ומאיר אותה בצורה מסויימת, נותנת לילד ערך מוסף ממה שהוא חווה עכשיו, בניגוד לזה שהוא יצא לחצר לשחק עם חברים". (מוריה)
אורלי סיפרה לי על תכנית לאימון בכישורי אנוש שצוות המורות והיא פיתחו והפעילו ב"פסגות", והן קראו לה "אני זה אני, אתה זה אתה, וביחד זה אנחנו"" שם שמבטא באופן מקסים את המהות והכוונה של סעיף זה.
נדב שם דגש חזק מאד על חינוך ליחסי אנוש כמרכיב בסיסי, וגם ככלי יעיל לרכישת ידע : "אחד הדברים החשובים שבית הספר צריך להתייחס אליו כל הזמן, תוך כדי המתח שבין ידע למיומנויות והדגש על דרכי הוראה, זה היחסים. לשים דגש דווקא על היחסים בכל המימשקים: היחסים בין התלמידים לבין עצמם, היחסים בין המורים לתלמידים, היחסים בין המורים להורים, להנהלה, לקהילה, וגם היחס לסביבה,לחי ולצומח, לארץ, לאיזור, לשכנינו, לרכוש, לאמנות, למוסיקה. יחס זו נקודת המשען שאיתה הולכים לכל אדם, חי צומח ודומם. זה משהו שצריך ללמוד אותו. יש כל מיני ערכים הומנים – סבלנות, סובלנות, הקשבה, התבוננות, כל מיני דברים, אבל זה לא מגדיר את היחסים. אלה מין כלים כאלה שצריך להשתמש בהם כל הזמן בשביל ליצור דיאלוג, פתירת סכסוכים, הידברות, הסכמה, להיות כל הזמן במחשבה איפה אני מפעיל סמכות, ואיפה אני נותן להם את ההחלטה. זה משהו שהמורים יכולים להגיד "זה נורא מעייף", אבל זה משהו שכל הזמן צריך לחשוב עליו. זו המיומנות שיש ללמד בבית הספר. משם, אני מקווה, גם תצמח ההנעה, המוטיבציה, ללמידה.
אני חושב שאם אתה נותן לילד את הביטחון, שומר לו את הסקרנות, נותן לו תחושה של ערך עצמי, נותן לו תחושה של חברות עם הקבוצה שלו – את הדברים האחרים יהיה קל לעשות בשיטה הזאת או בשיטה הזאת. אם היחסים במובן הרחב שלהם, התשתית, קורי העכביש האלה, טובים, אז הילד ילמד מצויין גם אם תלמד אותו בשיטה האנתרופוסופית או בצורה אחרת, והוא גם יבוא בשמחה לבית ספר".
פסגות ועינת הגליל
אנשי ההר, וגם מהעמק, ציינו בראיונות את "פסגות" של היום ואת "עינת הגליל" כבתי ספר שיכולים להוות מודל לבית הספר החדש.
"אני מניחה שחלק מהצביון יהיה גם פסגות. זה בטח לא יהיה העתק-הדבק" (אורלי).
"בסופו של דבר אני חושבת שמה שפסגות מביאים זה מה שיהיה. זה ברור לגמרי. מה שפסגות מביא זה לב גדול, ויש פה נקודת פתיחה ובסיס נפלאה. אי אפשר יהיה לבוא לבית ספר פסגות, ולא משנה אם הוא יהיה בתוך הקיבוץ או מחוץ לקיבוץ, בלי להבין את המסורת שלו, את התרבות שלו, את הקודים המיוחדים שלו, את האווירה המיוחדת שיש שם, את הצוות המיוחד – אין צוות שמתנהל כמו צוות פסגות. פסגות מביא חיבור לאדמה, חיבור למקום, כל הפרוייקטים, החקלאות הזאת, היציאה לטבע, העיסוק בטבע, בית הבוץ שבנו שם מאבנים, זה פסגות, זה פסגות. פסגות זה לא מחברות וספרים" (מיכל).
"בית ספר פסגות הוא ייחודי, אני חושב שהוא בית ספר טוב, שילדים אוהבים להיות בו, בית ספר עם מעט מאוד אלימות, אם בכלל, בית ספר ששם לב לילדים, ילד לא הולך לאיבוד שם. בית ספר שנותן ויכול לתת לילדים להביע את הרגשות, בהיבטים שונים, גם וורבלית אבל גם באומנות. בית ספר שמעודד קריאה ובית ספר שכל אחד יכול ללמוד, כל תלמיד יכול למצוא בו את מקומו" (שלומי)
"אני לא חושב שצריך להיות שינוי רדיקלי. בית ספר, אני לוקח את פסגות, זה הבסיס. והבסיס הזה הוא לא בית ספר קונבנציונלי בצפת, בקריית שמונה או בתל אביב, למרות שגם שם יש [בתי ספר טובים] (מיקי)
מוריה מכירה יותר את עינת הגליל שבקיבוץ עמיר: "עינת הגליל בעיני הוא דגם לבית ספר מעולה. המאזן בין תכנית הלימודים והאופן שבו הם מיישמים אותה, לבין המקום לילד בתחומים שהוא מרגיש בהם חזק, הדרך שבה הם מלווים את תהליכי הבחירה, ואת הבחירה עצמה – אני רואה איך הילדים שלי מועצמים מזה ולומדים כל כך. הלמידה שם היא עצמית, כל אחד בקצב שלו, אין שם הוראה פרונטלית. הבן שלי הצעיר, בכיתה ב' , כבר שנתיים יושב על הריצפה עם כרית, וככה הוא לומד. אין לו מקום, אין לו כיסא בכיתה. המקום שלו זה על הריצפה, ויש לו שולחן נמוך כזה עם כרית, זה לא שיש לו גם וגם. זו הבחירה שלו. בכיתה ה' כן יש להם כיסאות ושולחנות כתיבה, אבל גם את אפשרות לשבת אחרת. חוץ מהשעה הזאת, יש להם מערכת חצי שנתית של בחירת קורסים, והם מחוייבים אליהם חצי שנה" (מוריה).
המשמעות של הדמויות הבוגרות
בדומה למרחב החינוכי המסורתי, גם לגבי בית הספר החדש, קיימת הסכמה בנקודה מאד בסיסית – הדמויות הבוגרות שפוגשים הילדים במערכת צריכות להיות איכותיות. הנה דוגמאות שמבטאות זאת:
"בסופו של דבר, גם במסגרת חינוכית מצויינת, אם המורה הוא לא דמות עם אג'נדה חינוכית ועם יכולת לראיית הילדים, אז זה לא עוזר. בסופו של דבר, מה שקובע זה בן האדם שעומד מול הילד ומול הכיתה, עד כמה הוא קשוב ועד כמה הוא מלווה תהליכים אישיים של ילד, עד כמה הוא פתוח" (מוריה ).
"הדמות הזאת של המורה היא חשובה. על מנת שיהיה בית ספר טוב, התפקיד של המורה (בלשון נקבה) הוא מרכזי. צריך שאנשי החינוך יהיו אנשים טובים, גם מבחינת המאפיינים האישיותיים שלהם וגם מבחינת ההכשרה והכלים שיש להם. העניין הזה של המבוגרים בעולם של הילדים, צריך להיות מפגש עם אנשים ראויים, נכונים. התפקיד של המורה הוא תפקיד מרכזי בתוך המערכת הזאת. הוא לא רק משגיח והוא לא רק מחנך והוא לא נעשה שולי. ההיפך – ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, הוא נעשה יותר ויותר מרכזי. זה התפקיד של האדם, של המורה, כמבוגר, כזה שמביא גם את המסורת ואת המורשת ואת ההרגלים ואת האנושיות (מיקי).
זה [דמות מבוגר יציבה, שלא מתחלפת כל שנתיים] מביא איזשהו חיבור. אני רואה את זה בעבודה שלי. אני עובד שלוש שנים עם אותם ילדים. זו איזושהי אבן יסוד בשביל אותם ילדים, שיכולים לבוא, ומעבר לקירות, הבן אדם שיש שם הוא משהו, הוא מרגיע, הוא מוכר. (יוסף ).
ואורלי חושבת דווקא על בניית הצוות והכניסה של מנהל שלא השתתף בקבוצת ההובלה שלנו. היא אומרת: "המנהל שיגיע יצטרך לדעת לקראת מה הוא בא. זה אתגר מאוד גדול מצד אחד, ומצד שני אם אתה לא שותף לתהליך, בעיני, הרבה יותר קשה לך. אם אתה שותף לתהליך יש לך את הזכות להביע את הדעה. לא חושבת שקיים תקדים שיבחרו מנהל ארבע שנים לפני שבית ספר קם, אבל איפה שהוא, הוא יצטרך להיכנס לתהליך הזה". ומוסיפה "הלוואי שגם המנהל העתידי יבוא מתוך צוות פסגות. אין לי ספק שיש בפסגות כאלה שיכולים לעשות את זה, ולעשות את זה מצוין".
שלומי פרש בפני חזון מפורט ומלהיב, ששווה, לתפיסתי, לאמץ, ובחרתי להביא אותו כמעט בשלמותו:
"זה החלום שלי: שבית הספר יקיים גם למידה וגם מעשה של מטבח וחדר אוכל צמחוני. אני חושב שזה חשוב מאוד, וילדים שלומדים איך לאכול, כיצד לאכול, מה לאכול, וגם עושים את זה בעצמם, התרומה היא גדולה מאוד לחינוך. האלמנט הזה של מטבח-חדר אוכל יכול גם לשמש גב-אל-גב עם קפיטריה שתשרת את המרחב כולו, לבאים כמו מורים, כמו אנשי הוראה, אורחים, אנשים שבאים להשתמש במרחב הזה. דיברנו שזה מרחב כפרי, אז שאנשים יכולים לבוא לעשות בו שימוש – אומנים, יוצרים, ועמלנים למיניהם.
הלמידה יכולה, ולדעתי גם צריכה, להתבצע גם מחוץ למרחב של מבנה. איך היא תיראה מחוץ למרחב של מבנה, האם יוקצו אזורים לנושא של למידה מחוץ לכיתה?, האם אנחנו נאפשר לכל מקצועות הלמידה ללמוד מחוץ לכיתה, או שרק מדעי הטבע יהיו מחוץ לכיתה?. אני חושב שיש צורך בלמידה גם של מקצועות, כדי להכין את התלמידים גם להיות אזרחים במדינה שלהם, אבל גם להשתלב.
בבית הספר תהיה אפשרות לילדים גם להיות לבד וגם להיות בקבוצות, הוא צריך לאפשר את זה במרחב שלו. הדגשים צריכים להיות בזה שכל קבוצת למידה, ופה אני מרחיב – קבוצות הלמידה, יהיה בהן לא רק גיל אחד, אלא רב גילאיות מצד אחד, ומצד שני הן יהיו כמו אמבות, נפתחות ונסגרות, קטנות וגדולות, זאת אומרת, קבוצות הלמידה יוכלו להיות גם קבוצות של שלושה וגם של 30, בהתאם לנושא, בהתאם למקצוע, בהתאם לסיטואציה, בהתאם לצורך. תהייה פה כל הזמן תנועה מעגלית, תנועה בתוך המרחב, של פתיחה וסגירה, פתיחה וסגירה, יציאה וכניסה של התלמידים בלי ליצור כאוס.
תהליך הבחירה של התלמיד הוא חשוב מאד. הוא לא רק חשוב בעניין הזה של "אוקיי, נותנים לו אפשרות לבחור", אלא גם לעמוד מאחורי הבחירה, ולהתאמץ בשביל הבחירה שעשית.
ואז בתוך המרחבים האלה, החללים צריכים להיות גם הם נפתחים ונסגרים, גמישים. אבל הילדים צריכים ללמוד בתוך כל זה איך הם לא נעלמים בתוך הקבוצה, איך יש להם ייחוד בתוך קבוצה, אבל גם איך הם מסתדרים בקבוצה של שלושה, בקבוצה של שלושים, ואיך ארבע קבוצות של שלושים יכולות לעבוד בתוך מרחב אחד בלי להפריע אחת לשנייה.
לדעתי, זה כבר פונה לעתיד, מפני שאם אנחנו מסתכלים היום על תופעת ה-WeWork ועל קבוצות העבודה, למעשה, בכל חברה, תעשיה, שצריכה לשלב קונספציות ומתודות ויכולות של אנשים, אז קבוצות כאלה צריכות לקבל אחת את השנייה, צריכים ללמוד לעבוד ביחד, ויש על ידם עוד קבוצות. אלה דברים שילדים ילמדו בתוך בית הספר הזה. אני מקווה שהם גם ילמדו…"
ולפני סיכום החזון, אתכבד ואוסיף גם את ה"איך" וה"מה" שלי – הדרך שאני מאמינה בה כחיונית ביותר להגשמת החלום של למידה משמעותית ומאפשרת – ה"אאוטסייד-אין" . הגישה הזו, שמצמיחה מתוך חייו של הלומד (בכלל, לא רק הילד) את למידת התכנים והמיומנויות ומכלול הכישורים שכולנו שואפים אליהם, אינה דוחקת את ה"איך" וה"מה" המקסימים שמתוארים בפוסט הזה, אלא משלימה ומעצימה אותם לכדי פדגוגיה הוליסטית רלבנטית ביותר למימוש חלומותינו. וכן, אני חולמת שיישמו אותה גם בבית הספר החדש.
סיכום החזון
הנה כי כן, טווינו חלום משותף, מגוון וססגוני. יש בו כפר וקהילה, יש טבע ובית עם קירות גמישים, יחסי אנוש רב-גיליים והמון בחירה. מרחבי הלמידה מתמזגים עם מרחבי הנוף, בהם נעות קבוצות שלומדות עצמאית תוך כדי עיסוק בפתרון בעיות אמיתיות, והן מלוּווֹת בבוגרים משמעותיים, שהם מורות ומורים, מחנכות ומחנכים ועמלנים למיניהם. ביניהם אפשר להבחין באנשי תנועות הנוער וּבְבָאֵי בית הוותיקים הסמוך. המחיצות וההגדרות בין "חינוך פורמלי" ל"בלתי פורמלי" נשרו והתפוררו, ולא, זה לא אלטרנטיבי, זה פשוט בית! ורוח אנושית גדולה מרחפת על פני הבית.
ואם אתם כבר כאן, אל תוותרו על הפרק של "הציפיות, ההחלטות ומה שביניהן".
"עוד לא נולד אבל בדרך" עוסק בפרויקט גלילי מיוחד עליו סיפרתי בפוסט הראשון, בפרקים ״על הדרך״ ו״על מה ולמה״.
הפוסט השני, שנקרא ״מי מדבר״, הציג את הגליליותים המגוונים שבחרו לצאת למסע משותף של למידה ותרומה לעיצוב דמותו של בית הספר החדש. לאורך כחצי שנה באנו, נסענו, ישבנו, דיברנו, הקשבנו, רשמנו, התרשמנו, ובסוף סיכמנו. זה הסיפור שלנו על מה עשינו ביחד – מעין יומן מסע ציבורי עם נגיעות אישיות.
❀ מפגש ראשון – חשיפה, היכרות והתחלות חשיבה
ב- 20 בדצמבר 2017 התכנסנו לראשונה. אחר צהריים באולם המועצה, תנאי אירוח מצויינים במקום נוח ומזמין, כיבוד מכובד כמיטב המסורת האיכותית של המועצה, ו-37 גליליותיים.
ראש המועצה גיורא זלץ כיבד אותנו בנוכחותו, וסיפר על היתכוונות המועצה להתקדם עם התאמת מערכת החינוך האזורית למאה ה-21. ענת לוי, מנהלת אגף החינוך במועצה, סקרה את מצב בתי הספר היסודיים שבמרחב המועצה, ותיארה את הרקע והשיקולים שהביאו את המועצה להחלטה על הקמת בית ספר יסודי חדש בהר (באיזה הר? ראו בחלקו הראשון של הסיפור, בפרק "על הדרך").
בסבב היכרות ארוך התוודענו על קצה המזלג אל מי שהגיעו למפגש הפתיחה, כולם נטועים היטב בגליל, ממטולה בצפון ועד עמיעד בדרום. אנשי ההר היוו קרוב למחצית מהמשתתפים. הם, הרי, הכי נוגעים בדבר.
כשכבר קצת היכרנו, נפרדנו לקבוצות קטנות סביב נושאי עניין רלוונטיים להקמת בית ספר . על מה דיברנו? ראו בסיכום של מיכל וזהרה, שהובילו את השיח.
בעקבות המפגש נפתח מסמך שיתופי, כדי שיהיה לנו מקום לשתף ולתקשר מעבר למפגשים פנים-אל-פנים. זה המסמך
ערוץ התקשורת הדיגיטלי הזה התחיל נחמד, אבל לא המריא. לא היה לנו מספיק מה לשתף? או שלא רגילים כל כך לערוץ הזה?כך או כך, כשרצינו, שיתפנו בעיקר בווטסאפ וקצת במייל.
❀ מפגש שני – ביקור בתי ספר מעניינים בשרון
בוקר 10 בינואר 2018, 11 חרוצים התייצבו להסעה. לאן נסענו? לבקר בבתי ספר יסודיים ששווה ללמוד מהם ובעיקר, לקבל השראה. התחלנו בקיבוץ מעברות בבית ספר קטן וחדש בשם "סימני דרך". בית ספר ממש ינוקא, שנפתח ביוזמת הורים רק השנה, ועושה את צעדיו הראשונים בשטח. היה מעניין ללמוד איך קהילת הורים יזמה, הזיזה והצליחה להגשים את חזונה, וגם לראות איך לא חיכו לתנאים המיטביים כמו בנייה חדשה ומותאמת, ובכל זאת מימשו את החזון במשאבים זמינים. אחד מהעקרונות המעניינים הוא החיבור השלם בין "פורמלי" ל"לא פורמלי", כשבית הספר פועל כל יום בלו"ז שלם עד אחר הצהריים, כולל חופשות. זה אתר בית הספר
משם עברנו לבית הספר "א.ד.ם (איכפתיות, דמוקרטיה, מיצוי פוטנציאל) וסביבה" בגעש, . בו גילינו שהתפיסה הפדגוגית אותה פגשנו ב"סימני דרך", למעשה, גובשה ומיושמת ב"א.ד.ם וסביבה". זהו בית ספר עם ותק וניסיון של כמעט עשרים שנים, ואפשר ללמוד ממנו הרבה מאד על רעיונות פדגוגיים ומימושם לאורך זמן, למרות הנורמות והתכתיבים של מערכת החינוך. כיתות תלת גיליות, פורמלי + לא פורמלי, עיצוב מרחבי הלמידה וגם חינוך במשמעות האמיתית שצריכה להיות למונח הזה, הם חלק מהרעיונות שאת יישומם פגשנו ב״א.ד.ם וסביבה״ לאתר בית הספר א.ד.ם וסביבה .
גם הפעם נעים וחשוב לציין את איכות הדאגה לרווחת המשתתפותים, עם הסעה מסודרת וקולינריה מאורגנת, מה שמעצב את חווית העבודה עם המועצה, כמכבדת וכייפית.
❀❀ מפגש שלישי וחמישי – ביקור בתי ספר קל"ב
גם ב-24 בינואר וב-14 במרץ זכינו להכיר שני בתי ספר יסודיים מקסימים. הפעם לא היה צורך לנסוע כל כך רחוק, פשוט עלינו להר והידרמנו לאילת השחר.
בהר ביקרנו ב"פסגות" שביראון, בית ספר שהולך ומתחדש ללא הרף, תוך חקירה, ניסוי ואימוץ מה שמתאים להן, לצוות נשות החינוך. גם בפסגות כבר אימצו את גישת הכיתות הדו גיליות, ומרחבי הלמידה בכיתות הנמוכות הם מרווחים, מרופדים, מזמנים אווירת נוחיות גמישה, עצמאות ואחריות. היה מרתק לשמוע איך הילדים יודעים לשאול את המורה "עכשיו זה לומד עצמאי?". התרשמנו מאד מהעוצמות ומהרוח שמשודרת מהצוות אל הלומדותים.
ב"מבוא גליל" שבאילת השחר שמענו על התהליך המעניין שעובר הצוות בעבודה סדנאית מאומצת, במטרה ליישם גישות פדגוגיות חדשניות. שמענו גם, שהשינויים המקסימים שכבר מיושמים, בעיקר בכיתות הנמוכות, מלהיבים את ציבור ההורים, שיודע להוקיר תודה ולכבד את הטוב שנעשה. להוסיף תמונות אם יש
בכוונתי לחזור אל שני בתי הספר, ולהקדיש לכל אחד מהם כתבה משלו. מגיע להן ! וזהו, הרי, חלק מהחינוך הגלילי המצוי!
לסיום, קיימנו דיון מצומצם, בו הופנו מספר בקשות אל הצוות המוביל, לגבי פעולות שחשוב לבצע בהמשך התהליך.
❀ מפגש רביעי – שולחנות עגולים
המפגש הרביעי התקיים ב-7 בפברואר במועצה. הגיעו מעטים, מה שהכפיל את ערכם של כל אחת ואחד, כך שהרגשנו רבים ומשמעותיים. על השולחן הועלו כותרות של היבטים שנדרש לפרטם, לצורך קידום התכנון של הקמת בית הספר. שוב נפרדנו לקבוצות עניין, והעלינו על פלקטים את מיפרטי הרעיונות שלנו בכל אחד מן ההיבטים. את סיכום הרעיונות שמיכל כתבה תוכלו לקרוא כאן
❀ מפגש שישי – גיבוש במועצה
ה-9 במאי היה יום מאתגר. קישור לחדשות אם יימצא המתח הבטחוני ברמת הגולן העמיד בספק את התכנית לבקר בבית הספר ״אביטל״ שבקיבוץ מרום גולן. כשהתקבלה ההחלטה והיה ברור שהביקור לא יתקיים באותו יום, זהרה ומיכל לא וויתרו, ועל המקום התארגנו לחלופה נוחה מאד במועצה.
חלקו הראשון של המפגש הוקדש למענה לבקשות שהופנו אל הצוות כשהיינו ב״מבוא גליל״. זהרה הציגה לוח זמנים מעוצב יפה לכלל התהליך, כמענה לבקשתו של יובל. מיכל הביאה סיכום מרשים של הדיונים, כבסיס למליאת האמצע הצפויה, ואני, שביקשתי לחשוף לקבוצה את הרעיון של ה – Outside-in כבסיס לפדגוגיה של בית הספר החדש, קיבלתי את הזמן לכך.
בחלק השני קיימנו דיון פתוח לקראת מליאת האמצע, העלינו נקודות שיהיו משמעותיות למליאה, וגם חששות שמלווים אותנו לקראת. במפגש הזה כבר ידעתי שיהיה לי בלוג, אז כתבתי פרוטוקול מקוצר. אם מעניין אתכם – הוא כאן.
❀ מפגש שביעי – מליאת האמצע
מליאת האמצע, ב-23 במאי, תוכננה להוות עוגן משמעותי ברצף התהליך, והוזמנו אליה בכירות ובכירים במועצה וגם כל מי שמשמעותי בעינינו. ראש המועצה גיורא זלץ הציג את החזון החינוכי שלו, שתאם את רוח החדשנות המלווה אותנו, וכן האזנו להרצאתה של האדריכלית רוני דוקטורי, שבאה מחברה המתמחה בתכנון בתי ספר מותאמים לפדגוגיות חדשות.
בחלקו השני של המפגש עבדנו שוב בקבוצות לפי העניין, אך הפעם הועשרנו גם מהשתתפותם של אנשי המועצה ומוזמנים שהיה לנו חשוב לשתף.
❀ מפגש שמיני – ביקור ב"גוונים"
ב-30 במאי קפצנו לביקור בכיתות ״גוונים״ שבבית הספר התיכון ״נופי גולן״ בקצרין. שמענו תלמידים ומורים, והתרשמנו מהגישה הפדגוגית וממרחבי הלמידה שהותאמו ליישום הגישה. כאן ראוי לציין שב״גוונים״ בגולן לומדים מכיתה ט, והאוריינטציה הכללית היא להישגים בבחינות הבגרות. זה לא הגיל של רמת יראון, אבל נותן השראה לישימות של פדגוגיה אחרת גם בתיכון. ראו סרטון על ״גוונים״
מעניין לשים לב לכך ש״גוונים״ בנופי גולן הוא גם חלוץ וגם יחיד באיזור שלנו. בבתי הספר התיכוניים שבאצבע הגליל עדיין אין יוזמות לשינוי פדגוגי בהיקף נועז כזה. הלוואי שיתחילו, קצת חבל על הזמן, העולם לא באמת מחכה.
❀ מפגש תשיעי – סיכום לקראת נייר העמדה
זהו, היגענו לסוף עבודתה הרישמית של קבוצת ההובלה. ה – 13 ביוני הוכרז כמועד למפגש האחרון, המסכם. היינו כבר מיומנים בעבודה, התפזרנו לפי תחומי הענין וריכזנו בדפים את הקווים המנחים שניראו לנו חשובים לנייר העמדה, שיוגש לפורום מקבלי ההחלטות.
לא בכל היינו תמימי דעים וחזון, אבל הכיוון הכללי והרוח המנתבת ניראים בהחלט דומים, תואמים ואפילו הולמים.
כדאי להזכיר שהיו גם שלושה ביקורים שלא הצלחנו לממש, וחבל, כי הם היו ממש חשובים. הראשון מהשלושה (שלא היו) הוא ביקור בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, שהוא ראשון הדמוקרטיים בישראל. היינו אמורים לפגוש בו את יעקב הכט, מייסד בית הספר ואושיית חדשנות בחינוך, שלא עוצר ביישום אחד של פדגוגיה חדשנית, אלא ממשיך לחקור, ליזום, לפתח ולדאוג שהרעיון ייושם ויוטמע בבתי הספר הכירו קצת את פועלו .
הביקור השני שתוכנן ולא יצא לפועל היה בבית הספר הדו לשוני "גליל" שבקיבוץ אשבל
והשלישי, שכבר הוזכר – ב"אביטל" שבמרום גולן, שהתבטל בגלל מתח בטחוני שהיה ביום בו היינו אמורים לבקר בבית הספר
❀ על מה עוד לא סיפרתי?
* שחלק מהלמידה ההדדית התרחש בשיתופים בווטסאפ ובמייל על אירועי חדשנות ועדכנות במרחב החינוכי בארץ ובחו"ל
* שמיכל וזהרה אחראיות על ניסוח נייר העמדה שיוגש למקבלי ההחלטות
* שקיבלנו ממיכל הרבה חומר לקריאה, ולא בטוח שהספקנו לקרוא בזמן – אף פעם לא מאוחר להשלים, הנה ההזדמנות (קישורים שמיכל שלחה ואחרים יעלו בהמשך)..
* שחלק מאיתנו התנדבו לעזור בניסוח נייר העמדה, בתכנון האדריכלי ובקשר עם הישובים הרלבנטים
* שכולנו מחכים להד ולהשתקפות של חזוננו וחלומותינו, אותם ביטאנו במפגשים, בנייר העמדה ובעיקר בהחלטות שיתקבלו
ולא אסיים את הפוסט הזה מבלי להתייחס לפוסט הבא, שיהיה האחרון בסידרת ״עוד לא נולד, אבל בדרך״. הוא צפוי להיות המעניין ביותר, ולעסוק בחזון הפדגוגי של כל אחת ואחד ממשתתפי הקבוצה וביחסי הגומלין שבין הסמכות ל"חוכמת הרבים", כפי שהשתקפו בראיונות שהוענקו לי.
אל תחמיצו!!!
"עוד לא נולד אבל בדרך" עוסק בפרויקט גלילי מיוחד וקבוצת גליליותים (גליליות+גליליים) מיוחדת, שהתקבצו תחת הקריאה לקחת חלק בהקמת בית ספר חדש ברמת יראון. על כך סיפרתי בפוסט הקודם.
אותי מסקרן, מעבר לחלום הפדגוגי, גם ההיבט האנושי: מה מניע את מי שבחרו להצטרף, ומהם יחסי הגומלין בין הסמכות ל"חוכמת הרבים". אז הרחבתי את החקירה גם למשתתפותים בקבוצה, אלה שנענו לקול הקורא ולקחו חלק בלמידה ובדיונים של הקבוצה. הפוסט הזה, שהוא חלקו השני של "עוד לא נולד", מתמקד בעיקר בהם, ובמה שעשינו ביחד.
הנה ההזדמנות להכיר את מי שהשתתפו בקבוצת ההובלה, לפי סדר הראיונות שהעניקו לי.
גליליוּת: חבר קיבוץ צבעון כבר 20 שנה, אליה הגיע מכפר סבא.
חוץ מחבר בקבוצה הוא גם: מזכיר ורכז משק בצבעון, חבר מליאה וועדת הנהלה מזה שנים רבות במועצה האזורית גליל עליון, וגם בעלים ומנכ"ל של חברת תוכנה.
השתתף בקבוצה כי: חלק מהתפקיד הציבורי שלו הוא לייצג את הצרכים והרצונות של קהילת צבעון באיזור, גם בנושאי חינוך. מאוד פעיל בתחום החינוכי, ובעל ניסיון בחינוך ביתי. היה ממקימי וועדת החינוך הציבורית של המועצה, אך כבר לא חבר בה.
גליליוּת: חבר קיבוץ יראון, אליו הגיע כחבר גרעין.
חוץ מחבר בקבוצה הוא גם: איש חינוך כל חייו, גם בפנסיה. נקשר לחינוך כבר בתנועת הנוער כמדריך צעיר בקן בורוכוב, דרך הדרכת גרעינים בנוער העובד והלומד ועד מזכ"ל תנועת הצופים. בהמשך, הוראה וחינוך, ניהול בית הספר התיכון "אנה פרנק", הקמה וניהול של "בינ"ה", שהוא ארגון חינוכי לזהות יהודית ותרבות עברית-ישראלית, וניהול מחלקת החינוך במועצה המקומית ראש פינה. רכש תואר שני בספרות ופילוסופיה, ובוגר בית הספר למנהיגות חינוכית "מַנדֵל" שבירושלים. בין לבין גם כיהן בתפקיד המזכיר בקיבוצו, יראון.
השתתף בקבוצה כי: מעורב בכל מה שקורה בתחום החינוך ביראון, ובפרט בעתיד של בית הספר המקומי "פסגות", ובהקמת בית הספר החדש ברמת יראון.
.
גליליות: כיום בנתה את ביתה בקיבוץ מחניים, לאחר שהיתה חברת קיבוץ ברעם וחיה שנים רבות וטובות במלכיה.
חוץ מחברה בקבוצה היא גם: ניהלה את בית הספר היסודי "פסגות" בקיבוץ יראון, ולאחר סיום תפקיד זה, הייתה שותפה להקמת כיתת "גוונים" בנופי גולן שבקצרין, לצידם של הרב אגוזי וורד רקאנטי .
מאז, מובילה תהליכים של שינוי פדגוגי בבתי ספר רבים בארץ. זכתה להשראה, ניסיון וידע לצידו של יעקב הכט ב"ערי חינוך". עכשיו עובדת ברשת "אמי"ת", וגאה לקחת חלק בתהליכים של שינוי פדגוגי עמוק, משמעותי ויסודי מאד בבתי הספר של הרשת.
השתתפה בקבוצה כי: אוהבת את הגליל בכל ליבה, מחוברת לעשייה החינוכית המתרחשת בו, ומבינה שיש לנו , למי שבחרו לחיות בגליל, מחוייבות גדולה ואחריות להפוך את הפריפריה הצפונית לקהילה חינוכית מיטבית עבור הדורות הבאים.
בנוסף, נבחרה על ידי אנשי החינוך במועצה להוביל ולהנחות את קבוצת ההובלה של הקמת בית הספר החדש ברמת יראון.
גליליוּת: בת קריית שמונה, בה גדלה וחיה גם היום.
חוץ מחברה בקבוצה היא גם: מחנכת ומורה בתחום ההומניסטי, עבדה 12 שנים בבית הספר התיכון "דנציגר" שבקריית שמונה, ועכשיו מתחילה ב"עמק החולה" שבכפר בלום. אל העבודה בחינוך הפורמלי הגיעה אחרי עשר שנות שירות משמעותי בצה"ל, ממנו השתחררה בדרגת רב סרן. פעילה מאד בקהילה בה היא חיה, ומאמינה בחשיבות הפיתוח של מרחב קהילתי לטובת האנשים שחיים בו.
השתתפה בקבוצה כי: מצא חן בעיניה הרעיון, שהוצע לה על ידי חברה שראתה את המודעה על הקול הקורא, וכי הדיאלוג החינוכי חשוב לה וקרוב לליבה.
גליליוּת: בת קיבוץ להבות הבשן וחברה בו גם היום.
חוץ מחברה בקבוצה היא גם: מנהלת את אגף תרבות, פנאי וחינוך – תפו"ח, במועצה האזורית גליל עליון, אליו הגיעה מתפקיד קודם במועצה, שהיה ניהול החינוך הבלתי פורמלי.
השתתפה בקבוצה כי: מובילה יחד עם מיכל מינרבו את קבוצת ההובלה של הקמת בית הספר החדש ברמת יראון.
גליליוּת: חיה בקיבוץ להבות הבשן, אליו הגיעה אחרי שנים של חברות בקיבוץ שמיר. אל הגליל העליון המזרחי הגיעה מהגליל המערבי, מעכו-נהריה.
חוץ מחברה בקבוצה היא גם: מנהלת את אגף החינוך במועצה האזורית גליל עליון, ולפני זה, מחנכת ומורה בבית הספר הדמוקרטי "עינות ירדן" שבקיבוץ עמיר.
השתתפה בקבוצה כי: הקמת בית הספר החדש ברמת יראון כלולה במסגרת תפקידה במרחב החינוכי הגלילי. בפועל, ביקשה שלא להוביל את הקבוצה שלנו, אך תרמה, לשמחתנו, במפגשים בהם לקחה חלק.
גליליוּת: חברת קיבוץ צבעון, בו בחרה משפחתה להקים את ביתה לפני כחמש שנים. במקור, מקיבוץ סעד שבצפון עוטף עזה. את צבעון מצאו כבית אחרי בחינה מעמיקה, כולל היתנסות בת שנתיים וחצי בשטוקהולם שבשבדיה.
חוץ מחברה בקבוצה היא גם: מנהלת אדמיניסטרטיבית של הקהילה בצבעון, כולל ריכוז של ועדת החינוך, ותמיכה מינהלתית בכל מה שנדרש בתחום זה. הייתה מעורבת יחד עם יובל סלע בניסיון המיזוג עם בית הספר "פסגות", אחרי שבית הספר המקומי, "שבילי יער", נסגר. בעברה, למדה ארכיאולוגיה ועבדה עשר שנים ברשות העתיקות, עסקה בהדרכת טיולים ובמוזיאונים.
השתתפה בקבוצה כי: בתפקידה, מייצגת את אוכלוסיית צבעון שמחפשת את החינוך האלטרנטיבי, כחלופה ל"שבילי יער" שנסגר.
גליליוּת: נולד וגדל בקיבוץ מלכיה, וחי בו היום, בהרחבה. חי מספר שנים מחוץ לקיבוץ, כולל שלוש שנים באוסטרליה.
חוץ מחבר בקבוצה הוא גם: בעל עסק לקידום פרוייקטים ותשתיות בניה בהיבטים הארגוניים והביורוקרטיים. במשך השנים עסק הרבה בחינוך, בעיקר בבלתי פורמלי. היה מדריך בפנימיות ובתנועות נוער, וריכז את תחום החינוך. בנוסף, למד הוראת היסטוריה ועסק מעט בהוראה פורמלית.
השתתף בקבוצה כי: שמע על התכנית להקים בית ספר חדש בהר עוד בשלב המיכרז שהוציאה המועצה לקיבוצי ההר, ופעל במלכיה למען השתתפות במיכרז. כשהתפרסם הקול הקורא לקבוצת ההובלה, ומתוך היכרות וידידות בת שנים עם מיקי גרי מיראון, בחר להצטרף ולנסות להשפיע בכיוון של חשיבה חדשנית בחינוך, שלא יהיה "העתק-הדבק" של בית ספר קונבנציונלי.
גליליוּת: נולדה וגדלה בחיספין שברמת הגולן. היום חיה בצפת, ובקרוב המשפחה חוזרת לחיות בגולן, בקצרין.
חוץ מחברה בקבוצה היא גם: עובדת בעמותת "אנוש" בצפת, ולומדת חינוך לגיל הרך במכללת "אוהלו" שבקצרין. לפני כן עסקה במסגרות של החינוך הבלתי פורמלי.
השתתפה בקבוצה כי: התוודעה לקיומה של הקבוצה דרך היכרות אישית עם מיכל מינרבו בשלב ההקמה של כיתת "גוונים" בבית הספר התיכון "נופי גולן" שבקצרין, וכך גם שמעה על פתיחת הקבוצה. הצטרפה בעיקר מתוך רצון ללמוד ולהכיר קצת היבטים של החינוך הפורמלי. עדיין לא צברה ניסיון בתחום החינוך, אך שמחה לקחת חלק, לתת מה שיכלה, ולחוות את החוויה המיוחדת של הקבוצה.
גליליוּת: חיה במטולה, אחרי שנים רבות בקיבוץ עמיר ? אליו הגיעה עם גרעין של השומר הצעיר.
חוץ מחברה בקבוצה היא גם: מנהלת את בית הספר היסודי "פסגות" שביראון. לתפקיד זה קדמו שנים רבות של עבודה חינוכית, בתחילה בבית הספר המקומי בעמיר, ובהמשך לקחה חלק בהקמת בית הספר היסודי האזורי "לב העמק" בנאות מרדכי, בו התחילה כמחנכת ומורה, והמשיכה כסגנית המנהלת, עד שעברה ל"פסגות".
השתתפה בקבוצה כי: בית הספר "פסגות" מיועד לעבור לבית הספר החדש שיוקם. כמנהלת בית הספר עכשיו, ברור שמקומה בקבוצת ההובלה.
גליליוּת: חבר קיבוץ יראון, בו בחרה משפחתו להיקלט לפני כמעט ארבעים שנה, מתוך רצון לעשות שינוי ולממש ציונות.
חוץ מחבר בקבוצה הוא גם: ממשיך להיות מעורב במרחב הציבורי, לאחר שנים רבות של נגיעות בנושאי חינוך, ביניהן הדרכה של כיתת עליית הנוער והקבוצה המשולבת עם בני הקיבוץ, הדרכת גרעיני תנועה שהיו מיועדים ליראון, והדרכת קבוצות ביראון עצמה. במשך השנים גם למד לתואר שני בחינוך במכללת תל חי ובאוניברסיטת חיפה. כמו כן, עבד קצת בבית הספר היסודי "פסגות" שביראון, לימד מחשבים והדריך טיולים.
השתתף בקבוצה כי: תחום החינוך מעניין אותו, ויש לו חזון חינוכי. מצא בקבוצה הזדמנות להשפיע במשהו על דמות בית הספר החדש.
גליליוּת: חי בקיבוץ סאסא, אליו הגיע בעקבות בת זוגו לפני כארבע שנים.
חוץ מחבר בקבוצה הוא גם: מדריך-מוביל בחינוך הבלתי פורמלי בסאסא, גילאי א'-ג'. לפני הגיעו לסאסא עבד במרכז "חירם" לפגועי נפש שבקיבוץ הרדוף, וגם למד חינוך אנתרופוסופי. מחובר לעשייה חינוכית מצעירותו, מהתנועה וגם בצבא.
השתתף בקבוצה כי: שמע על הקבוצה מתומר מסאסא שגם עובדת במועצה, ודירבנה אותו להצטרף. זה התחבר לו טוב עם האמונה בצורך לחדשנות חינוכית, וחיפוש הנוסחה המתאימה.
גליליוּת: חברת קיבוץ דפנה
השתתפה בקבוצה כי: ראתה את ההזמנה לתהליך חשיבה משותף על הקמת בית ספר חדש, והרעיון דיבר אליה. הצטרפה מתוך סקרנות, עניין ורצון לתרום כתושבת הגליל למהלך ההקמה (ובהחלט תרמה).
השתתפו בחלק ניכר מהמפגשים גם ❀שרון ספיר מכפר גלעדי, ❀רוית חזון מלהבות הבשן, ו ❀גיל הלל מיראון
הצטרפו ברגע האחרון גם ❀אסתר חסד ו ❀אסף חסד, שניהם מקיבוץ דן.
ולסיום, שמרתי את עצמי
גליליוּת: נולדתי וגדלתי בקיבוץ מעיין ברוך, וחיה בו עד היום.
חוץ מחברה בקבוצה אני גם: מקדישה חלק ניכר מזמני לקידום חדשנות בחינוך, ופעילה בקהילת הקיבוץ. לימדתי שנים רבות בבית הספר התיכון "עמק החולה" שבקיבוץ כפר בלום, ריכזתי צוות מורים, חינכתי והייתי חברת הנהלה. במקביל, הדרכתי מורים ועשיתי תואר שני ושלישי בהוראת מדעים וטכנולוגיה בטכניון. לקראת סיום עבודתי, ניהלתי את תפוח הפייס "גליל עליון" שבמיתחם בית הספר. עם סיום עבודתי הפורמלית, אני ממשיכה לתמוך ביישומה של היוזמה החינוכית שפיתחתי, ובקיומה במספר בתי ספר באיזור.
השתתפתי בקבוצה כי: קסם לי הרעיון של להיות חלק מקבוצת למידה בתחום שבו התמחיתי. איתגר אותי לתרום את הרעיונות הפדגוגיים של היוזמה שלי, ולהשפיע על פיתוח החזון של בית הספר החלומי.
סקירה מסכמת של הקבוצה מדגימה היטב את מה שענת ציינה – כולנו נוגעות ונוגעים כך או אחרת בחינוך, ולא הצטרף לקבוצה אף אחד מתחום עיסוק או היתמחות אחרים, כגון: אדריכלות, כספים וכדומה – תחומים שנדרש להכליל כשחולמים על בית ספר חדש וחדשני. יש מקום לשאלה למה זה לא קרה, אבל לא נעסוק בה כאן.
עם כל אחת ואחד מהמרואיינים שוחחתי על החזון החינוכי ועל מהות הקבוצה. השיחות היו לי מרתקות, ואספר עליהן בפירוט בפוסט הבא.
ועד אז – להתראות
תסתכלו על הנוף הזה. 
טבע מתפרץ, חלקת גפנים משתלבת בצמחיית החורש, גדת ואדי תוחמת את החלקה מצידה הדרומי, וגבעה קטנה סוככת עליה מצפון, כאילו מגינה מעיני הצופה שאינו רצוי. מזהים את המקום?
נכון, הוואדי מדרום הוא ואדי דישון, וחלקת הגפנים הנסתרת שייכת לקיבוץ יראון.
עכשיו תדמיינו שבאמצע החלקה ניצבים מיבנים יפיפיים, וביניהם מתרוצצות ילדות ומתנהלים בנחת ילדים. אלה הם הלומדות והלומדים בבית הספר החדש שעוד לא נולד, אבל על החלום ומימושו שוקדים במרץ במועצה האזורית גליל עליון.
כדי לדמיין את החלום בשלמותו, תוכלו להוסיף לתמונה לומדים ולומדות במיגוון גילאים, עד 120 ויותר. פה עובדת קבוצה מעורבת בסדנת יצירה, שם לומדים צעירים רוכשים מיומנויות חשבון במרכולית שבמרכז האזרחי המתפתח, ובפינה אחרת, אולי בכרם הקרוב, ילדים גוזמים את הגפנים בהשגחת איש המקצוע מקיבוץ יראון.
שיגרת בית הספר החלומי מכילה פעילויות רבות בהן משתתפים יחד עם הילדים, גם מי שנמצאים במשך היום במרכז האזרחי הסמוך, כמו אנשי עסקים קטנים, וותיקים שמגיעים למרכז, ועוד. ובכלל, לא קוראים לזה בית ספר, אלא מרכז חינוך, כמו שתוכלו לראות במצגת החזון של ראש המועצה גיורא זלץ, או כפר חינוכי, כמו שמציעה מיכל מינרבו, המופקדת על עיצוב החזון הפדגוגי.
אז על מה בדיוק חולמים? להקים בית ספר יסודי חדש, מותאם פיזית ופדגוגית לחינוך במאה ה-21, שיהיה חלק ממרכז פעיל לכלל תושבי ההר, ויהיו בו שירותים אזרחיים שונים. לא רק בית ספר.
אצלנו, כידוע, דווקא יש מקום לסתם חולמים, אבל כאן נראה שלא מדובר ב"סתם חולמים". ענת לוי, מנהלת גף החינוך במועצה, מספרת שכבר לפני כארבע שנים זוהה הצורך להקים בית ספר יסודי חדש בהר, ומנקודה זו התחיל החלום.
והנה צוות ה"לא סתם חולמים" מבקר בשטח המיועד להקמת המרכז האזרחי בהר, בנקודה סימלית מאד – ליד המבנה ההיסטורי שהיה בית ספר לילדי הכפר הסמוך לפני מלחמת העצמאות .
הם רציניים ומעשיים, דבר שבא לביטוי בדרך פעולתם היסודית והמקצועית בדרך למימוש החלום.
אז החלום והחזון הולכים ומתבהרים, אבל מעניין יותר להסתכל על הדרך אליהם. כאן מתרחש משהו שעוד לא היה כמוהו בגליל העליון. מובילי המרחב הציבורי של המועצה אמונים על עירוב הציבור ושיתופו במגמות של שינוי ופיתוח, אבל תהליך יסודי, מפורט ומעמיק כמו זה שמתקיים בדרך להקמת בית הספר החדש ברמת יראון, עוד לא היה. רק תסתכלו על המודעה שהתפרסמה ב"על הצפון" באוקטובר 2017 . 
נכון מזמינה ועושה חשק להצטרף? אז הצטרפתי! לא לפני שווידאתי שהתכוונו גם לוותיקות כמוני. והתקבלתי! וכמוני הצטרפו עוד א/נשים מהמרחב הגלילי, כולן וכולם בעלי עניין כזה או אחר בחינוך ילדים בכלל, ובעיצוב רלוונטי של בית הספר בפרט.
כדי להבין את מהותה של קבוצת ההובלה אליה הוזמַנּו והצטרפנו, ביקשתי משלוש הנשים היוזמות ומובילות את המהלך השיתופי, מיכל מינרבו, זהרה דגן, מנהלת מכלול תפו"ח במועצה, וענת לוי לתאר את מה שקדם והביא להקמת הקבוצה הייחודית הזו. הנה מה שהן סיפרו לי.
שאלה: מי עומד בראש המהלך של הקמת בית הספר החדש ברמת יראון?
ענת וזהרה: יש במועצה צוות היגוי לכל המהלך הזה של בית ספר חדש בהר, שקיים כבר שנתיים ומלווה את התהליך כולו. הרכבנו אותו כך שיהיה מגוון, עם אגף ישובים שממונה על כל הקשר עם הישובים, אגף מהנדס, אגף כספים, שירותים חברתיים, בית ותיקי הגליל, המנכ"לית עידית, חינוך כמובן, ומוניציפלי. צוות ההיגוי הוא רב תחומי, כמו שצריך כשמתקדמים לפרויקט גדול, כדי שניקח הכל בחשבון. בצוות ההיגוי התלבטנו הרבה איך צריך לעבוד, איך מקימים בית ספר, בדקנו גם במקומות אחרים וגם איך נכון לנו, בסוג האוכלוסיה שלנו.
שאלה שנייה: איך צמח הרעיון של שיתוף הציבור?
ענת: היה ברור לנו שבעולם שאנחנו חיים בכלל, וגם במועצה שלנו, הדברים צריכים לקרות בשיתוף פעולה, בהבנות, ובעיקר – בהבשלה. היה חשוב גם להתייחס בהבנה להיבט ההיסטורי. זו פעם שלישית או רביעית שמנסים לקיים דיבור משותף להר. כנראה שבפעמים הקודמות לא הייתה עדיין בשלות. היום זה שונה מהותית, כי זה בהובלה שלנו. המועצה היא זאת שמובילה, זאת אחריות שלה. נראה לי שזה שיח שונה, שמתקבל בהבנה, ומוביל להבשלה.
היה לנו ברור שבצד הפדגוגי צריך תהליך שיימשך לפחות שנה, ובפתיחה לציבור. היו שאלות ודיונים בצוות ההיגוי, כמו: את מי נזמין, האם להגביל את מספר האנשים, האם רק תושבי המועצה, ועוד. בסוף החלטנו לפתוח כמה שיותר, לצאת בפרסום רחב, ובסוף יהיה מי שצריך להיות, ומבחירה. יצאנו בקול קורא לחיפוש אדם חיצוני, לא מצוות המועצה, שיוביל את הפורום הציבורי. החלטנו שכן נגדיר מראש מה רוצים מהפורום הזה, ונבהיר שיש ציפייה מהמצטרפים. החלטנו גם לסמן לוח זמנים, ולהתחיל לעבוד.
זהרה: ענת ואני נפגשנו עם די הרבה אנשים, גם ממש חקרנו במועצה אזורית משגב, שלאחרונה הקימה בית ספר חדש. הם הלכו במודל אחר לגמרי, אבל למדנו גם ממודלים לא שלנו. למדנו גם מהמפגש עם "ערי חינוך" וחיפשנו מנחים פוטנציאלים. ואז זה התגבש. קיבלנו גב מאד משמעותי מראש המועצה שאהב את הגישה הזו. שיתפנו ברעיון גם את צוות ההיגוי שעובד כבר שנתיים וחצי, וגם מהם קיבלנו גב חזק למהלך של שיתוף הציבור.
התלבטנו הרבה איזה פורום נכון שבכלל יתחיל ללמוד את הדבר הזה. גם למדנו ממועצות אחרות בארץ, מה עושה כל אחד, גם נפגשנו עם אנשים, בדקנו היתכנות שלהם להוביל או להנחות תהליך כזה. יחסית, מהר הבנו שאפשר ונכון להרוויח עוד משהו נוסף בתהליך, להרוויח אנשים שהם גם כפוטנציאל יוכלו להיות משולבים בבית הספר החדש, וגם לאו דווקא קבוצה מוגדרת של פורום של אנשי חינוך, או מנהלים. רצינו קבוצה יותר מגוונת. היה לנו חשוב שיבואו לא רק מהמועצה, אלא בכלל מהאיזור, כי גם בית הספר פסגות מדבר היום "איזור", ולא רק מועצה. היה לנו חשוב שיהיו אנשים צעירים, והיה לנו חשוב שמי שרואה את עצמו שותף, ורוצה – יגיע.
ומשם הגענו למושג של קבוצת הובלה. זה לא מושג כל כך רגיל בתכנון בית ספר, אבל הלכנו על זה. פירסמנו בכל אמצעי התקשורת שמחפשים שותפים לדרך, מחויבות, וכך זה נוצר.
ענת מתייחסת להרכב הקבוצה שנוצר לאור הקריאה לציבור: לכינוס הראשון הגיעו 35 א/נשים. זה הרבה, וידענו שהמספר יצטמצם. ידענו גם שהמחוייבות זה לא דבר פשוט. בסופו של דבר, מי שהגיע ומי שנשאר כולם נושקים לחינוך. לא בא, למשל, איש כלכלה מובהק או אדריכל מהמם, וזה קצת מצער.
מיכל מינרבו, שנבחרה על ידי וועדת החינוך הציבורית וקיבלה את המינוי בשמחה ואהבה, מובילה את קבוצת ההובלה בדרכה הייחודית. מיכל מיקדה עבורי את העקרונות שענת, זהרה והיא שמו לעצמן בשלבי ההכנה, לקראת הקריאה לציבור.
מיכל: אמרנו קודם כל לעבוד מתוך קול קורא שמזמין אנשים שליבם חפץ להצטרף למשהו. לכן, העקרון הראשון הוא הפתיחה של קול קורא, שכבר בה היה משהו אחר. משהו שאומר "חברים, יש הזדמנות. מי שרוצה, מאיפה שרוצה, זה לא ענין של מקום. מי שמתחשק לו להיות שותף – מוזמן."
העקרון השני הוא שאין פה אנשים פאסיביים. אנחנו באנו לעבוד. כל אחד צריך להביא איתו את המיטב ואת היכולות שלו לטובת הדבר הזה. רצינו שידעו, שהם באמת הולכים להיות אקטיבים, ושמה שהם מביאים איתם זה מה שאנחנו צריכים, זה יהיה הבסיס.
מיכל מתרשמת מאיכות הקבוצה: "אלה אנשים שיש להם אמירה חינוכית, אבל גם חברתית, קהילתית", וגם מדגישה את המיוחדוּת של אנשי ההר: "זה אנשי ההר, ההר בדמם. להיות חבר ההר, תושב ההר, זה משהו אחר, יש שם אחריות אחרת".
אגב, המילים "ההר", "בהר" ו"אנשי ההר" חוזרות בתדירות גבוהה בכל שיח העוסק בהקמת בית הספר והמרכז האזרחי, וזה מעניין. לנו, כאן בגליל, ברור לאיזה הר מתכוונים, אבל סביר שאנשי עמק יזרעאל או איזור אחר בארץ, פשוט לא יודעים מהו ההר המדובר.
שאלה שלישית: מהו הייעוד של קבוצת ההובלה ומהו המנדט שלה?
מיכל: זה העקרון הנוסף שעליו החלטנו, שאנחנו, בקבוצת ההובלה, הולכים ללמוד. קודם כל אנחנו יוצאים למסע של למידה, מה יש בחינוך, מה יש בגליל העליון עכשיו. לייצר את שלנו מתוך מה שיש. יש לנו בתי ספר טובים, יש בגליל העליון חינוך משובח, עמוק, חושב, מתפתח, שם דגש על התפתחות של הילד, על ההתפתחות של המורים, עבודת צוות, יש לנו המון במה להתגאות, ויש לי כבוד גדול למה שיש.
קודם כל היה חשוב להכיר ביחד את מה יש, ומתוך מה שיש לייצר את הדבר החדש, מתוך תהליך של למידה, מתוך תהליך של שותפות.
המשימה שלנו זה לנסות לייצר את הסיפור של בית הספר החדש, מה הוא יביא איתו.
גם זהרה וענת הגדירו באופן דומה את המנדט של קבוצת ההובלה: לייצר מעין מסמך המלצות בתחום הפדגוגי, שיוגש לצוות ההיגוי ולוועדת החינוך הציבורית, שהיא הגוף הסטטוּטרי, בו יתקבלו ההחלטות.
אז עכשיו נראה לי שזה ממש ברור .
אותי מסקרן, מעבר לחלום הפדגוגי, גם ההיבט האנושי: מה מניע את מי שבחרו להצטרף, ומהם יחסי הגומלין בין הסמכות ל"חוכמת הרבים". אז הרחבתי את החקירה גם למשתתפותים בקבוצה, אלה שנענו לקול הקורא ולקחו חלק בלמידה ובדיונים של הקבוצה. הפוסט הבא, שהוא חלקו השני של זה, יתמקד בעיקר בהם.
אבל רק רגע לפני, קצת-קצת מבט לתחילת הדרך. הכל התחיל כבר בשנת 2014, שזה ממש מזמן. במצגת שהכינה זהרה תוכלו לראות את הלו"ז, ומסקירת הלו"ז תוכלו לראות שאנחנו ממש באמצע הדרך להגשמה, אבל מאד קרוב לסיום חלקה של קבוצת ההובלה.
סבלנות עד שאכין את פוסט ההמשך.
חינוך גלילי מצוי 